היום המיוחד בכנסת, לחיזוק הקשר עם יהדות התפוצות נקבע מראש לכ"ז בכסלו, ואילולי הטבח הנורא בסידני שבאוסטרליה, מי שהיה נושא את דבר הממשלה מעל הדוכן היה שר התפוצות, עמיחי שיקלי.
אבל מכורח הנסיבות הקשות, התבקשתי אני - שרת ההתיישבות - למלא את מקומו ולשאת דברים. ומה אומר בשבוע קשה, מדמם ומדמיע כל כך, לאחי ולאחיותי ברחבי העולם? והרי הם כולם, מסידני ועד ניו יורק, מפריז ועד צ'ילה, בכל מקום בעולם, חווים את אימת האנטישמיות המרימה ראש ומקבלת לגיטימציה, רואים ושומעים אותה במלוא אכזריותה, ואחוזים חרדה גם לנוכח התעלמותם והתרשלותם של השלטונות בהגנה עליהם מפניה.
האם בנסיבות אלה, כשחובתנו, בראש ובראשונה, לתבוע בתוקף שיהודים יוכלו לחיות בבטחה ואף בכבוד בכל מקום בעולם, האם עדין מותר לקרוא מעל הדוכן לאותם אחים ואחיות שלנו, ולומר להם לשוב הביתה, לארץ ישראל, ולהצטרף למדינה האחת והיחידה אליה כספנו וערגנו אלפיים שנה? האם מותר בשבוע נורא שכזה לעשות את המובן מאליו והנדרש כל כך: לכפור במושג "תפוצות" ולהזכיר שמדובר בגלויות? התלבטתי ארוכות, והחלטתי שאין מנוס. האמת חייבת להיאמר, ודווקא עכשיו ביתר שאת.
"אין לאף ממשלה בעולם זכות להפקיר את דמכם, או להתייחס לאנטישמיות כלגיטימית ולהקל בה ראש" - הבהרתי, ויחד עם זאת, דווקא הימים האלה של חנוכה, הם-הם שקוראים לכם, אחינו ואחיותינו שבכל הגלויות, לקום ולעלות ארצה.
כי את הנרות הללו אנו מדליקים כדי לציין את הנס הגדול אותו הגדיר הרמב"ם במילים "חזרה מלכות לישראל", והמלכות הזו, הריבונות והעצמאות הזו של עם ישראל, שאבדה לנו לאורך כמעט אלפיים שנה, המלכות הזו של הימים ההם חזרה בזמן הזה, והיא קוראת לכם לחזור יחד אתה - כך פתחתי את דברי כנציגת הממשלה אל אחינו ואחיותינו שבכל הגלויות. הגלויות, ולא "התפוצות".
הזכרתי גם, שכ"ז בכסלו הוא יום האזכרה של סבא של בעלי, שלמה סטרוק ז"ל, שהיה לוחם בצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה, נפצע בה, ונותר נכה מלחמה לאורך כל חייו. בין חיילי ה"אויב" שפצעו את הסבא של בעלי, יכול היה להיות גם הסבא שלי, שלחם באותה מלחמה ממש, אבל כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי נגד הצבא הצרפתי. ה"חפץ חיים" בספרו "מחנה ישראל", שנכתב עבור חיילים יהודים בצבאות זרים, מציע לחיילים הללו נוסח מיוחד לתפילה לפני היציאה לקרב במלחמה לא-להם.
לשון התפילה מצמררת, ומציבה בפנינו את מר-גורלם של יהודים שנאלצו להסתכן לא רק באובדן חייהם בקרב, אלא גם בפגיעה באחיהם המשרתים בצבא שמנגד: "יהי רצון מלפניך, שתצילני שלא אמות במלחמה, והצילני נא מן האיסור של שפיכת דמים לאחי, אנשי הצבא, שלא יארע חרב איש באחיו".... המציאות הנוראה הזו נגמרה. יש לנו מדינה משלנו, וצבא משלנו. חזרה מלכות לישראל. נכון, לא מושלמת, אבל גם מלכות החשמונאים לא היתה מושלמת.
הזכרתי את דברי מורי ורבי, הרב דרוקמן זצ"ל, שבתום ימי החנוכה נציין את יום האזכרה שלו. הרב דרוקמן ביקש, אפילו התעקש, לתקן את הבית האחרון של מעוז צור, ולשיר "יש קץ לימי הרעה" במקום "אין קץ". כיצד אפשר בכלל לשיר "אין קץ", כשאנחנו חיים בתקופה של הקץ המגולה? - תמה, כשבדבריו מהדהדים דברי רש"י בפתח הפרשה שלנו: "כל לשון קץ - סוף הוא", ודברי הרב קוק זצ"ל: כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... מאז התחיל הקץ המגולה להיגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא. הרב דרוקמן זצ"ל תבע בתוקף לעדכן את השיר, ולא נחה דעתו עד ששמע אותו במתכונתו החדשה: "ויש קץ לימי הרעה".
הרב דרוקמן דרש בתוקף לעדכן את השיר, למרות שידע והכיר, שאנו חווים רעות, כאבים וקשיים גם בתקופה הזו של הקץ, אבל ביקש להדגיש, שאלה קשיים וכאבים של גאולה, ראשית צמיחת גאולתנו. לפני 102 שנים, בשנת תרפ"ד, כשהגיע הרב קוק זצ"ל לביקור חולים אצל האדמו"ר מדרוהוביץ, שמע ממנו שחסידיו שואלים מדוע הוא מזדרז לעלות מפולין לארץ ישראל, למרות שיש בה צרות כשהגויים מכים את היהודים.
"עניתי להם - סיפר האדמו"ר - שבפולין מכים יהודים משום שהם שם יותר מידי, ואילו בארץ ישראל מכים אותם מפני שהם פחות מידי".
הרב קוק נענה ואמר: "הצרות שבחוצה לארץ הן מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל - חבלי לידה הם". בואו לכאן, אחינו היקרים, אמנם גם כאן יש צרות וקשיים, אבל אלה קשיים של גאולה, של חבלי לידה. בואו להיות שותפים ללידה המרגשת הזו.
הביטו בנו - ביקשתי - אנחנו קיבוץ הגלויות עליו הובטחנו, עליו התפללנו, אליו קיווינו וחלמנו. אנחנו בעצמנו - הנס, כל אחד ואחת מאתנו כאן בארץ הוא חלק מהנס הזה, עצם קיומנו כאן בארץ הזו - זה נס קיבוץ הגלויות. אני פונה אליכם, אחי ואחיותי, שבכל הגלויות כולן. הניחו לשם הזה "תפוצות", זה שם שמקבע אתכם שם, ומשכיח מכם את מה שנרות חנוכה הזכירו ליהודים בכל הדורות: שעוד נשוב לארצנו ונבנה בה את מדינתנו. השם הנכון הוא "גלויות".
שובו מכל הגלויות כולן. שובו לכאן, לארץ. שובו להיות שותפים בנס הגדול הזה, שדורות רבים חלמו עליו, ואנחנו זוכים לחיות אותו. וחשבתי: כנראה נכון היה לכתחילה ששרת ההתיישבות תישא דברים ביום הזה, ולא שר התפוצות. כי הקריאה האמיתית צריכה להיות לא לפוץ על פני כל הארץ, אלא לשוב, ולהתיישב כאן בארץ.
"הדברים הללו שאני אומרת כשאני קוראת לכם לשוב ארצה אינם מתירים לאף ממשלה בעולם להפקיר את דמכם, אינם מתירים לאף ממשלה בעולם להתייחס לאנטישמיות כלגיטימית. הם אינם מתירים את האנטישמיות. הם אינם מתירים את הזוועות הללו שחווינו כולנו בסידני שבאוסטרליה ובכל מקום בעולם שבו האנטישמיות מרימה ראש" - חזרתי והבהרתי.
"אבל הם כן קוראים לכם להכיר במציאות הזו שיש קץ, שהגענו לפתרון החלום, חלום כל הדורות, ולהתגשמותו, שחזרה מלכות לישראל, ושהבחירה בידכם: אל תישארו בגלויות, בואו חזרו גם אתם הביתה, "עלו לשלום אל אביכם", אל ארץ אבותיכם". שבת שלום, חודש טוב, וחנוכה שמח! יחד ננצח בע"ה.