א. שוב ושוב מושמעת הטענה כאילו חכמינו השכיחו את נס הניצחון בחנוכה. שוב ושוב צריכים להזים טענה מופרכת זו, כאילו יש בה ממש.
נכון הוא שרבי יהודה הנשיא לא חיבר מסכת של משניות לחג זה, אך כל מי שלמד משניות יודע שאין גם מסכת: מילה, ציצית, תפילין ועוד.
האם גם אותן התכוון להשכיח? המרחק מ"השמטה" זו, כמו עוד דקדוקים שאין בהם ממש, ועד המסקנה שמישהו רצה להשכיח את הנס - רב מאוד. רבים וטובים כבר דשו בזה, בתוכם גדליה אלון במאמרו המצוין "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?", שהפריך את התיאוריה הזו לגמרי.
הטוענים ל"השכחה" שוכחים בעצמם את תקנת חכמים בנוסח התפילה, שכולה הודאה על הגבורות המלחמות התשועות, שעשה הקב"ה לאבותינו: מעטים מול רבים חלשים מול גיבורים. יתרה מזו, נס פך השמן אף לא מוזכר שם, כפי שהעירו רבים.
אין כאן סתירה ואין צורך להמציא מחלוקות במקום שאינן. בזמן הדלקת הנרות אומר כל יהודי במפורש את הסיבה למה מדליקים אותם, "על הנסים ועל הנפלאות על התשועות והמלחמות". כלומר, חכמים תקנו את סגנון פרסום הנס הגדול של המלחמה בעזרת הנס הקטן של פח-השמן כדי להראות ולגלות הנס, כדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה שהדגיש את עיקר הנס שהיה המלחמה, "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה" (=עצמאות).
ב. המניע של רבים מהטוענים להשכחת המלחמה הינו תבוסתנות וחולשה, מתוך דאגה לשלומם של היהודים ולחייהם. לטענתם, חכמים רצו להשכיח את הנס הצבאי כדי שלא ניגרר להרפתקאות של מעטים מול רבים, לאחר שהוכינו פעמים: במרד הגדול שהוביל לחורבן בית שני, ומרד בר כוכבא שגרם לחורבן מה שנותר.
אלא שלפי דבריהם - לו היה מתתיהו שומע בקולם לא היה מרים את נס המרד, ובניו לא היו לוחמים ביונים בשום קרב שהוא, לא במודיעין ולא בבית חורון, לא בבית צור, ולא בשום מקום - שהרי יחסי הכוחות היו לטובת היוונים באופן מובהק.
מה שמדהים יותר הוא, שהמרד הגדול ואחריו מרד בר-כוכבא היו מאורגנים ומתוכננים. היו להם צבא מאומן, מערות מסתור, מחסני מזון, ולמרות זאת נכשלו. לעומת זאת, המרד הספונטאני של מתתיהו ובניו שהצית את הלבבות - הצליח למרות שלא תוכנן. מה שאומר שלא התכנון והלוגיסטיקה קובעים אלא הרוח, התעוזה, האומץ ובעיקר - סייעתא דשמיא הנתונה למי שראוי לזה.
לו היו ראשוני התנועה הציונית שלקחו לעצמם את מיתוס המכבים, מפרשים אותו כאותם היסטוריונים - ולא כפי שסברו שהם ממשיכי המכבים הלוחמים מעטים מול רבים - לא היו מקימים את התשתית למדינת ישראל.
לו היה בן גוריון שומע לקולם של מחלישים אלה - כגון פרופסור מאגנס ודומיו - לא היה מקים את המדינה.
לו שמעו מנהיגי המדינה גם עתה לקולם של אלה - היו מחזירים את המפתחות למנדט הבריטי או מצטרפים לארצות הברית כמדינה הנשלטת על ידה, שהרי באופן כרוני אנחנו מעטים מול רבים!
כאן ישאל השואל - והלא באמת ניסינו פעמים להילחם מעטים מול רבים ונפלנו?
התשובה הקשה היא, כפי שהגדיר הרמב"ם (הלכות מלכים, פר' יא) את מלך המשיח או כל מי שיבוא לישועת העם - הכל תלוי בהצלחה. מנסים, ואולי מצליחים, אבל גם אולי נכשלים ונופלים.
זו הסיבה בגינה קראו חכמים למשיח "בר-נפלי" (סנהדרין צו עמ' ב'), כלומר בן הנפלים. הרב קוק מסביר כי לעולם לא נדע עד שלא ננסה, אם נהיה זכאים - נצליח ואם לאו - לאו. מי שלא יעז - לא יכשל אבל לעולם גם לא יצליח, וישאר כבוש, מושפל ומעונה.
ג. הניצחון שלנו אינו תלוי במספר הלוחמים אלא בסייעתא דשמיא. התורה מזהירה "כי תצא למלחמה... וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם", וכהן משוח מלחמה אומר ללוחמים "אל ירך לבבכם... כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם".
התורה אומרת, כי בזמן נפילתנו הרוחנית אחד מאויבינו מניס אלף ושנים רבבה, ואנו פוחדים מקול עלה נידף. ובזמן עלייתנו הרוחנית - מעטים מאיתנו יביסו את הרבים. כדאי לקרוא בימים אלה בספר מכבים, את נאומי העידוד של מתתיהו ויהודה המזכירים את יונתן ונערו שמוטטו לבדם את הפלשתים, ואת גדעון ושלש מאות המלקקים שניצחו את המדיינים. הם הצליחו ועל הצלחתם אנו חוגגים, ולא פחות מזה על ההשראה שנתנו לנו, ומודים על הישועות ועל המלחמות, שעשית לאבותינו, ונתת רבים ביד מעטים, בימים ההם וגם בזמן הזה!