לאורך הגבול המזרחי הארוך והמפותל של מדינת ישראל, מתרחשת מהפכה שקטה אך דרמטית. הקמתה של אוגדה 96 היא אחת התשובות הישירות והמיידיות של צה"ל ללקחי השבעה באוקטובר - ההבנה ששום גבול אינו יכול להישאר ללא מענה הגנתי הרמטי, ושגם החזיתות "השקטות" דורשות דריכות עליונה.
סא"ל ד"ר פאינה יונה ימין, קצינת הרפואה האוגדתית, עוסקת בימים אלה בבניית התשתית הרפואית בבקעת הירדן ובראיון מיוחד לערוץ 7 לרגל שבוע ההוקרה למשרתי הקבע, היא מספקת הצצה להקמת מערך הרפואה בחירום באזור.
המסלול שלה עובר דרך השטח הקשוח ביותר. היא בוגרת מסלול העתודה היוקרתי "צמרת", תוכנית הדגל של צה"ל להכשרת רופאים צבאיים, ומאחוריה תפקידי ליבה פיקודיים. את המלחמה הנוכחית היא לא התחילה במזרח, אלא בלב הסערה בדרום. "עשיתי את מסלולי הליבה כרופאה גדודית, חטיבתית, ובמלחמה מצאתי את עצמי מופעלת כרופאה של אוגדת מילואים 252", היא משתפת. הניסיון המבצעי שצברה שם, תחת אש ובתנאי קרב, הוא נכס הקר שהיא מביאה עמה לתפקידה הנוכחי, אליו נכנסה לפני כחצי שנה.
המעבר לאוגדה 96 מציב בפניה מציאות שונה בתכלית, אך מאתגרת לא פחות. האוגדה, שהוקמה לאור לקחי השבעה באוקטובר, חולשת על גזרה עצומה בגודלה.
עבור ד"ר ימין, החיבור למקום הוא הרבה מעבר לטקטי או אסטרטגי - הוא היסטורי ושורשי. "זה אזור שבעיני, מעבר לזה שהוא יפה, לכל אורך ההיסטוריה שלנו היהודית והישראלית הוא רצוף סיפורים על גבורה ועוצמה", היא מציינת.
המציאות הרפואית בבקעת הירדן ובגבול המזרחי היא מורכבת. "זה אזור שמבחינת רפואה אזרחית הוא דל בבתי חולים, במרפאות וקופות חולים. זה אחד מהאזורים בארץ שמרחקי הפינוי לבתי חולים גדולים - וכמעט כולם עומדים על לפחות שעה". בעולם הטראומה, שבו מדברים על "שעת הזהב" להצלת חיים, שעה של נסיעה היא נצח.
כאן בדיוק נכנסת לתמונה היצירתיות של הרפואה הצבאית, ושל ד"ר ימין בפרט. בהיעדר תשתית אזרחית מספקת, הצבא נדרש להיות הגורם המטפל, המייצב והמפנה, לא רק עבור חיילים אלא לעיתים קרובות גם כמשענת למרחב האזרחי. המענה שהיא בונה מתבסס על פריסה חכמה של נקודות רפואה, שיתוף פעולה הדוק עם כוחות חיל האוויר לפינוי מוסק וסינרגיה מלאה עם גורמי רפואה אזרחיים וקופות החולים. המטרה היא לייצר רשת ביטחון צפופה.
האתגרים בגזרה המזרחית אינם מסתכמים רק במרחקים. הטופוגרפיה והאקלים משחקים תפקיד ראשי בתרחישי הייחוס של האוגדה. שיטפונות בנחלי מדבר יהודה, למשל, אינם רק מראה מרהיב לחובבי טבע, אלא אירוע שיכול לנתק כוחות ולבודד פצועים. ד"ר ימין מתארת תרחיש שבו "יכול להיות איזשהו שיטפון באזור מדבר יהודה וים המלח ואזורים שלמים, פוטנציאלית יכולים לחוות נתק, ואנחנו צריכים לתת על זה את הדעת ולבנות את המענה הרפואי שייתן את הטוב ביותר ממי שנמצא שם". המשמעות היא שהכוח הרפואי בשטח חייב להיות עצמאי, חזק ומצויד היטב, שכן ייתכן שלא יגיע אליו סיוע קרקעי בזמן אמת.
כדי להתמודד עם המורכבות הזו, ד"ר ימין מייבאת לגבול המזרחי את הידע והטכנולוגיה שנצברו בדם בחזיתות האחרות של המלחמה. צה"ל עשה קפיצת מדרגה עצומה בתחום הרפואה הטקטית בשנה האחרונה, והידע הזה זורם כעת לבקעה. "לקחנו את כל מה שהגיע לפיתוח ושימוש במלחמה האחרונה, גם בעזה, גם בלבנון, בכל הגזרות, והמשטרה היא להביא אותם גם לכאן".
זהו מהלך אסטרטגי: הפיכת הגבול המזרחי מחצר אחורית לחזית טכנולוגית ומקצועית בתחום הצלת החיים. בנוסף למשימות ההגנה, האוגדה אחראית גם על בטיחותם של אלפי חיילים המתאמנים בבסיסי ההדרכה הרבים הפזורים במרחב, מה שמוסיף נדבך נוסף של אחריות יומיומית שוטפת.
אך מעבר לטכנולוגיה ולתוכניות המבצעיות, הסיפור הגדול של אוגדה 96 הוא הסיפור האנושי. בתוך הכאוס והשחיקה של מלחמה ארוכה, ד"ר ימין מגלה את פניה היפות של החברה הישראלית. היא מתארת התגייסות יוצאת דופן של אנשי מילואים, ובהם רופאים בכירים שבחרו לעזוב את הנוחות של החיים האזרחיים כדי לתרום מניסיונם בגבול המזרחי. "אני חייבת להגיד שאחד הכוחות הגדולים פה זה ההון האנושי", היא מדגישה. "יש לנו מערך גדול של רופאים שמזמן פרשו מצה"ל, הם עבדו בתפקידים בכירים בבתי חולים וקליניקות פרטיות ויכלו להמשיך בזה, ובחרו שלא לעשות את הבחירה הקלה ולהתנדב ולהגיע אלינו".
השילוב הזה בין הניסיון של הרופאים הוותיקים לבין הנחישות של הדור הצעיר ובוגרי המסלולים הצבאים, יוצר תמהיל אנושי מנצח. "מגיעים לפה אנשים, חדורי שליחות, מוטיבציה, ציונות, שבאו לעבוד ובאו לחזק".