שבועות בודדים אחרי תחילת המלחמה, כשכולנו עוד היינו בסבב ראשון שלא ידענו שהוא רק ראשון, צייצתי בטוויטר משהו מהלב. "אחיי החרדים", כתבתי.
"הגיע הזמן להתגייס. לקשור ציציות ולהתנדב בעל-האש עם חיילים זה יפה, אבל עם ישראל צריך עכשיו חיילים".
לאורך המלחמה חזרתי על המסר הזה בכל הזדמנות שיכולתי. זעקה פשוטה מול העוול הנורא. היו חברים חרדים שגידפו אותי או ניתקו קשר. אבל היו גם רבים שדווקא הקשיבו וגם הביעו תמיכה במסר. בשנת המלחמה הראשונה היה נראה שמשהו קורה בציבור החרדי. לפחות בקרב חלקיו.
אבל אז קרו שני דברים. הראשון היה הלחץ של ההנהגה החרדית הותיקה. לא סתם פורסם בתחילת המלחמה הסרטון של הרב דב לנדאו, מנהיג הציבור החרדי-הליטאי, מסביר שאסור אפילו ללכת לבקר פצועי מלחמה ולא ללכת להלוויות של חיילי צה"ל הגיבורים שנפלו במלחמה.
הוא אפילו לא הסביר שזה "ביטול תורה", אלא שלבקר פצועי מלחמה יפגע בנפשות הרכות של בני השמונה עשרה מבני ברק. הוא אמר את הדברים לאל"מ ארז אשל, אבל הדברים הודהדו דווקא בידי מקורביו והעסקנים החרדים. הלחץ שלהם היה בדיוק מהחיבור הטבעי הזה של כל עם ישראל בתחילת המלחמה.
הסרטון ההוא היה אולי שיא האדישות של ההנהגה החרדית, אבל הוא לגמרי לא היה קול בודד. רב חרדי מפורסם אמר בשאלה למצלמה, כשהוא יודע שהוא מצולם, שהכרת הטוב לחיילי צה"ל שמחים נפשם בקרבות הגבורה דומה להכרת הטוב כלפי עובדי הזבל של העירייה. אוי לאוזניים ששמעו. רבנים שהתנהלו כמו עסקנים פוליטיים, כמו הרב דוד כהן מראשי ההנהגה החרדית, עשו הכל כדי לכבות את תחושת האחריות של הציבור החרדי לכלל ישראל.
הדיווחים על מאות חרדים שהתגייסו לשלב ב' - כולל למסלולי רובאי 03 - ונכנסו למערך המילואים ועל הרצון של מאות צעירים חרדים להצטרף למערך הלוחם, הלחיצו אותם והוציאו אותם משיווי משקל. דווקא ההבנה של הציבור החרדי הצעיר שמשהו חייב להשתנות, גרמה להם להקצין את הטונים. פתאום איסור הגיוס כבר לא היה קשור רק לתלמידי הישיבות והפך להיות ייהרג ואל יעבור.
אבל אז קרה גם דבר נוסף. השיח בקרב הציבור הישראלי הכללי, ובתוכו הציונות הדתית, השתנה. בשלב מסוים היה טוויסט ופתאום עברנו משיח של איך מגייסים את החרדים לשיח של איך מענישים את החרדים ומכניסים למנותקים האלה.
אין ספק שהשיח הזה טבעי מאד. עשרות אלפי משפחות מילואימניקים שקרסו תחת הנטל, הרימו את העיניים וראו את ניתוקו של הציבור החרדי מסבלו וכאבו של עם ישראל ולא הצליחו להבין איך זה קורה. למרבה התדהמה ראשי הציבור החרדי עשו הכל כדי להקצין את השיח, שלא לומר לעשות אצבע בעין לציבור המשרת. הכעס הזה הוא אחד המוצדקים ביותר. הבעיה היא שהוא לא תורם במאום לפיתרון הבעיה, אלא רק מעצים ומחריף אותה.
פתאום רבנים שקראו לאחדות והבנה של אנשי "אחים לנשק" הסרבנים, שפירקו פה צבא ביודעין ושרפו את המדינה במובן הכי מילולי, חותרים בכל הכח לקרע עם הציבור החרדי. באופן מפתיע בדיוק אותם אנשים שקראו לעצור את נחקיקה של הרפורמה, "כדי לא להעצים את הקרע בעם", פועלים לקרע עם הציבור החרדי. באופן מדהים ישנו מתאם ברור בין מי שקראו לוותר על דגלים רבים, כולל זהותה היהודית של המדינה, למען חיבור עם הקפלניסטים, למי שקידשו כעת את המאבק בציבור החרדי, גם במחיר של קרע, פילוג ושנאה. הם טוענים שאנחנו חייבים להיות המקף המחבר - אבל כל זה רלוונטי רק לצעירי קפלן החילוניים, חלילה לא לתלמידי ישיבות חרדים.
אחד הרבנים שמוביל את השיח הזה לדוגמא, הוא הרב תמיר גרנות, אב שכול, שבנו אמיתי הי"ד, נפל בצפון בתחילת המלחמה וראש ישיבת "אורות שאול" בתל אביב. בפודקאסט שפורסם לפני שנה הוא כינה את הציבור החרדי בשלל כינויי גנאי, כמו למשל שהתורה שלהם היא "תורה פחדנית", את עוחם החסד המופלא של הציבור החרדי כינה "מדינת הרווחה" -שצריך לסגור וגם קרא "לסגור להם את כל השיברים של התקציבים".
אם כל זה לא מספיק הסביר הרב גרנות כי הציבור החרדי הוא "מוטציה חברתית", לא פחות. את הדברים אמר בשיחה לפודקסאט של ערוץ הטלוויזיה כאן 11, שצופיו אינם נמנים עם הציבור החרדי, כך שהתוצאה היחידה של אותו פודקאסט (שהודהד בידי אושיות קפלן במשך תקופה ארוכה מאד) היתה עוד שנאה, הסתה ומשטמה נגד הציבור החרדי. ככה לא מגייסים חרדים, אלא מעצימים את הקרע עם החרדים.
באופן מפתיע אותו רב בדיוק שאמר את כינויי הגנאי החמורים האלה כלפי הציבור החרדי וקרא לכפות עליהם את ערכיו שלו באמצעות חקיקה דורסנית, הוא מי שפעל בשלהי תקופת הרפורמה יחד עם איש השמאל, הבמאי גידי דר, בניסיון לעצור את חקיקת הרפורמה, בשם הדאגה לקרע בעם ומתוך קריאה להבין לליבם של הקפלניסטים החרדים מאיום על עולמם הערכי. את הדברים אף פרסם גידי דר במאמר שכתב בעיתון "הארץ" אחרי פרוץ המלחמה.
אגב לאחרונה פורסם בערוץ 14, בידי העיתונאי ישי פרידמן, כי העמותה שהקים הרב גרנות ומממנת את "פורום המילואימניקים הדתיים" שהקימו תלמידיו, ממומנת בין השאר בידי אישים שהיו מזוהים עם מחאת קפלן ואחד מחבריה היה ממייסדי "מחאת ההייטק" נגד הרפורמה. יש כאן ממש חיבור מרגש מאד בין הציונות הדתית למחאת קפלן - במטרה לנגח את החרדים ולנהל נגדם קמפיין.
נחזור לשנה הראשונה של המלחמה, תקופת החיבור של "ביחד ננצח", כשחרדים רבים באמת הרגישו שהמצב הקיים חייב להשתנות. שלושה וקטורים מיסמסו את האירוע: הראשון היה הלחץ של ההנהגה החרדית הותיקה, השני היה השיח הזועם שקרא להעניש את החרדים וקריאות הגנאי נגדם (יחד עם הניסיון לחנך אותם מחדש גם בנושאים שאינם קשורים לגיוס, כמו עצירת המעונות לאברכים וחיבור בין מצב תעסוקת החרדים לבעיית הגיוס) שגרם לרבים מהם להתחפר.
ויש גם את המישור השלישי, והוא חוסר המעש של נציגנו בנושא הכאוב הזה. אני לא מדבר על חוקים, שככל הנראה לא יביאו לגיוס של צעיר חרדי אחד. אלא מהלכים רבים שהיה ניתן לעשות, כמו פתיחת הרבה יותר מסלולים לשלב ב', כולל מסלולי ההכשרה לרובאי 03 שבפועל מוסיפים חיילים למערך הלחימה. עד היום חרדי שרוצה להתגייס לשלב ב' צריך קשרים מיוחדים כדי להתקבל, שלא לדבר על כך שאף אחד לא יודע איך בדיוק מגיעים לאותם מסלולים.
מסלולי רובאי 02 ו-03 נפתחו אמנם, אבל ממש לא בהתאם לביקוש ולמול הפוטנציאל. במקום לנצל את שעת הכושר המדינה והממשלה עשו הכל כדי לא לעשות כלום. אותו דבר קרה גם בקרב ישיבות ההסדר החרדיות, שאמנם קיבלו הכרה לראשונה תחת הממשלה הנוכחית ואפילו נפתחה ישיבה חרדית ראשונה(!) לחיילים חרדים לוחמים, שיוכשרו כלוחמים רובאי 07 ולא ישרתו רק במסלולים טכנולוגיים, אבל עדיין היה כאן פספוס עצום מול הפוטנציאל. עשו, אבל ממש לא מספיק.
במקום להתעסק בחוקים וסנקציות, או לקרא קריאות גנאי ולעלוב בחרדים, היה צריך לפעול בחכמה. אבל קודם היה צריך פשוט לפעול. כדי שזה יקרה הנושא הזה היה צריך באמת להעסיק את הח"כים של הקואליציה, ולא רק באמירות מהשפה ולחוץ או התעסקות בהצהרות ריקות מתוכן על חוק הגיוס.
אם רוצים באמת לעסוק בנושא ציבורי צריכים להיכנס לקרביים שלו, ללכת ללמוד את הנושא, להבין איך משנים מציאות, להיפגש עם כל הגורמים הרלוונטיים ולהתחיל לפעול בשקט. שינוי אמיתי מגיע מעבודה סזיפית ופתרון בעיות ולא רק מהצהרות תקשורתיות. במקום זה קיבלנו מעט מאד עשייה מצד רוב הח"כים והרבה רעשי רקע.
הסוגייה של מסלולי שלב ב' היא דוגמא מצוינת. לא רק בגלל הפספוס של הכנסת עוד אלפי חיילים למערך המילואים, שיכלו לתרום בצורה קריטית להורדת העומס (לפי מנכ"ל עמותת "נצח יהודה" סגן אלוף במיל' יוסי לוי, רוב החיילים שהוכשרו במסגרת שלב ב' שירתו מעל 100 ימים במלחמה!) אלא גם כי בדיוק ככה מתחילים שינוי חברתי. חרדי שמגיע לשכונה על מדים, הוא סוכן שינוי. ילדיו כבר ישרתו שירות מלא בחטיבת חשמונאען הכשרה למהדרין. אבל במקום לעשות הכל כדי להנגיש את המסלולים האלה ולהרחיב אותם, המערכת הבירוקרטית הצה"לית סינדלה כל דרך שהם אכן יצמחו ויממשו את הפוטנציאל.
אותו דבר בסוגיית ישיבות ההסדר החרדיות. לפי הרב יונתן ריינס, שעומד בראשות ישיבות ההסדר החרדיות "דרך חיים", הוא יכול כבר היום לשלש את מספר התלמידים בישיבות, כולל הקמת ישיבה בבקעת הירדן, שתהווה פרויקט יחודי של שמירה על גבול ירדן. המענה שהוא מקבל עד היום מהמדינה חלקי מאד עד לא מספיק. נקווה שחוק הגיוס החדש של בועז ביסמוט יתקן את הפער.
ישנם עוד מישורים רבים לפעולה. החל מתוכניות מנהיגות לצעירים חרדים ועד הקמת מערך הנגשה של כל המסלולים לצעיר החרדי שמעוניין להתגייס. אבל במקום זה קיבלנו חלוקה כמעט דיכוטומית בשיח הפוליטי: או שאתה בוחר למצב את עצמך "בעד גיוס חרדים", ואז אתה מתנגד לכל חוק וכל פשרה וקורא להעניש את החרדים ולשלוח לכל החרדים צווי גיוס ולבני ברק משטרה צבאית, או שאתה נגד השיח המתלהם ובעד "גיוס בהידברות" ואז אתה גם כמעט ולא מדבר על הסוגיה הכאובה הזו, לא משמיע את זעקת משרתי המילואים נגד העוולה הנוראית, ומתעלם מאטימות ההנהגה החרדית ואמירותיה המפלגות והמנותקות.
אני לא מדבר על נציגי ציבור ממפלגה ספציפית, אלא מכלל מפלגות הקואליציה הציוניות - הליכוד, עוצמה יהודית והציונות הדתית. רובם מתייחסים לסוגיה הזו כעוד מטרד פוליטי - או לחילופין מקפצה פוליטית והזדמנות לקבל קצת זמן מסך ומיקרופונים פתוחים.
האמת לא חייבת להיות דיכוטומית והיא לא רק שחור-לבן. אסור לשתוק מול העוול הנורא ולא להחריש מול אמירות מסוכנות ומנותקות של הנהגת הציבור החרדי, שממשיך בקו האטימות מאז תחילת המלחמה. מנגד אסור גם לשתוק מול ההשתלחויות בציבור החרדי והניסיון לפלג ולשסע בינינו לבין החרדים ולקרוע את החברה הישראלית (כן, גם החרדים הם חלק מהחברה החרדית) ובפרט בין ציבור אוהבי ה'. המינימום הנדרש הוא שמי שקוראים לנו למחול לסרבני קפלן ו"אחים לנשק" ששרפו כאן מדינה וקרעו את העם במכוון, ינהגו במעט מהסלחנות הזו גם כלפי החרדים הפועלים על פי מצוות רבותיהם ולאור הפחד הנוראי שקיים בקרבם מחילון בשירות הצבאי. איך אמרנו בתקופת הרפורמה, אנחנו לא מסכימים איתם, אבל מבינים את הפחדים שלהם. זה רלוונטי גם לחרדים.
אני מאמין שאפשר לתקן וצריך לתקן. יש זרמים רבים בחברה החרדית שמצפים לשינוי. החוק המוצע כעת הוא חוק סביר, שלאחר התיקונים הנדרשים ומקצה שיפורים נרחב ומעמיק גם יהיה מותאם יותר וצודק יותר. אנחנו צריכים לוודא שהוא יהיה מספיק משמעותי ויחד עם זאת לא לבנות עליו יותר מידי, כי מה שיביא את השינוי יהיו דווקא הצעדים שלא יופיעו בחוק.
שילוב החרדים חייב להיעשות מתוך הבנה לצורך בשינוי תרבותי וזה לא יקרה באמצעות חוקים, אלא באמצעות צעדים פרקטיים של דחיפת תהליכי עומק שגם ככה כבר קורים. אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים לשבת בחיבוק ידיים. חובת העשייה עלינו.