רגע לפני שנגמר חג החנוכה, אפשר וצריך ללמוד ממנו הלאה לחיים שלנו ובעיקר ברמה הלאומית
חנוכה נושא עמו ייחודיות הלכתית מרגשת: זהו החג האחרון בלוח השנה העברי שבו אנו מברכים על מצווה וגם גומרים הלל שלם בברכה. (פורים שיבוא עלינו לטובה, מבחינה היסטורית היה לפני חנוכה וגם לא אומרים בו הלל).
במשך דורות, מחנוכה ועד ימינו, לא היה יום נוסף שבו עם ישראל אמר הלל על נס בברכה מכוח תקנת חכמים (עד תקנת הרבנות הראשית ליום העצמאות לפני 76 שנה). העובדה שדווקא חנוכה הוא "התחנה האחרונה" של האור המבורך הזה, מלמדת שהכוח שלו נועד להאיר תקופה ארוכה, הוא מטעין אותנו באנרגיה רוחנית שמלווה את כל השנה.
מדין "בית כנסת" לדין "מרחב ציבורי"
אחד הדיונים המרתקים בהלכה הוא ברכת הנרות בבית הכנסת. הרי "נר חנוכה איש וביתו", ואיש אינו ישן בבית הכנסת, ובכל זאת חכמים תיקנו להדליק שם בברכה. מדוע? התשובה היא פרסומי ניסא. הצורך לזכות את הרבים ולפרסם את הנס גובר על ההגדרות הטכניות של מקום המגורים.
מכאן נגזר המנהג המבורך להדליק נרות בכל מקום שיש בו קהל כמו: במסיבות, בטקסים ובאירועים. עבור יהודים רבים, במיוחד בגולה, המפגש עם היהדות לא קרה בתוך כותלי בית הכנסת אליהם אולי לא הרגישו שייכים. המפגש בכיכר העיר, סביב האור והסופגנייה, היה החוט המקשר ששימר אותם. זה היה הרגע שבו המרחב הציבורי הפך לזירת חיבור לזהות היהודית.
הקדושה במרחב הציבורי: לא רק בבית
המסר העמוק של חנוכה הוא שקדושה אינה מוגבלת לד' אמות של בית או בית מדרש. חנוכה דורש מאיתנו להציב את החנוכייה "על פתח ביתו מבחוץ". הרעיון הוא להפיץ את האור החוצה, לפרסם את היהדות במרחב הכללי.
עניין זה מקבל משנה תוקף דווקא לפני מספר ימים עם אישורו בקריאה טרומית של "חוק הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי". החוק מבקש לעגן את הזכות להציב סממנים יהודיים כמו מזוזות במוסדות ציבור, ולהגן על הזכות לקיים מצוות כמו הנחת תפילין ותפילה במקומות ציבוריים ללא הפרעה.
חנוכה מאיר לנו את הדרך להבנה שהזהות שלנו אינה משהו שיש להצניע או להחביא. כשם שהדלקת הנר בבית הכנסת ובאירועים ציבוריים נועדה לעורר את הלבבות של אלו שרחוקים מהיהדות.
כך גם נוכחות היהדות ברחוב ובמוסדות הציבור היא חלק בלתי נפרד מחירותנו כעם. חנוכה מלמד אותנו שאין לנו ממה להתבייש, האור נועד להאיר לכולם, בכל מקום.