אחת הסכנות הגדולות ביותר של כל דמוקרטיה היא קבוצת רוב שמשתמשת בכוחה כדי לדכא את קבוצות המיעוט ובמקום מציאות של הכרעת הרוב אנחנו מקבלים מציאות של עריצות הרוב.
זה מתבטא בדיכוי של שומרי סף, בפיטורים של מי שלא מהנהנים בחיוב על כל הצעה של ההנהגה, בסגירת כלי תקשורת, בהסטת תקציבים למקומות ראויים אך תוך דריסת מיעוטים שגם להם היה ראוי לחלק מעוגת התקציב, בהקצאת כוח לא פרופורציונלי לקבוצות כוח (להלן חוק הפטור מגיוס)
עריצות הרוב היא הלך רוח שהולך ותופס מקום גם מחוץ לכתלי הכנסת. למשל כשבמערכות החינוך, המשפט, התרבות או השלטון המקומי מקבלים החלטות מנקודת המבט של הרוב ומי שלא מתאים לקונצנזוס פשוט מושתק. כך התעלמו במקומות שונים בעולם מאזהרות של מומחים, של ארגוני חברה אזרחית או של קבוצות שמיעוט שזיהו סכנות בשלב מוקדם ורק אחרי שדמוקרטיות נשחקו מבפנים כולם הרימו גבה ושאלו איך זה קרה ואיך הגענו למצב הזה.
לאורך העשורים האחרונים קרה בישראל תהליך דומה. כשתושבי שדרות זעקו במשך שנים על חוסר מוכנות ביטחונית, כשמיעוטים הזהירו מפערים בחינוך ובכלכלה, כשהתרבות הפוליטית היא לנצח את האופוזיציה ולא לנסות לפעול יחד שוב ושוב חזר אותו דפוס - מי שהיה במיעוט נשאר בלי קול. לא כי הם טעו, אלא כי הם לא היו רבים מספיק.
בנקודה הזו טמונה הסכנה. דמוקרטיה אמיתית לא יכולה למדוד את עצמה רק בקלפי, אלא ביכולת שלה להקשיב למי שמחזיק בדעה אחרת. ברגע שהיא מפנה את העיניים מהאדם הזה וסותמת את האוזניים מלשמוע את מה שיש לו לומר זה רק עניין של זמן עד שעצימת העיניים תהפוך ליהירות שבתורה תהפוך לקונספציה ומשם הדרך לחורבן ידועה. דווקא בשנת בחירות אפשר להזכיר לעצמנו שהכרעת הרוב היא מהערכים הבסיסיים של כל משטר דמוקרטי אבל גם ערך חשוב יכול להפוך לעריצות אם לוקחים אותו לקצה.
אחרי הנס הגדול של חנוכה, "הניצחון המוחלט" וטיהור המקדש האתגר האמיתי של המכבים לא היה רק הדלקת המנורה אלא דווקא השמירה על הריבונות היהודית שמגיעה אחרי הנס. ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואם לא נלמד ממנה, ניפול באותן נקודות שנפלו אבותינו.
הריבון לא יכול להתנהל כאילו הוא עדיין בשטייטל. הממשלה לא יכולה להתנהל כאילו היא מיעוט שנלחם בבעלי הכוח ומדינה לא יכולה להתנהל בצורה מגזרית כאילו אנחנו עדיין בגלות. ריבונות היא לדעת להשתמש בכוח שלך כדי למשול אבל היא גם היכולת לזכור שגם אתה היית פעם מיעוט ומתוך זה לפתח הקשבה ואמפטיה לקולות המיעוט שנמצאים סביבנו גם היום. המסורת המקראית של הדמוקרטיה עשתה את זה עם הפרדה ברורה בין סמכויות המלך, הנביא, הציבור והסנהדרין ועם איזון מתמיד בין הרצון לתת ביטוי לעם ובין הצורך להגביל את הכוח במקומות בהם הוא לא מחולק נכון. ושווה לנו להסתכל אחורה לפני שאנחנו רצים לבד קדימה.
אם יש משהו שלמדנו מסבבי הבחירות ומהמלחמה הארוכה זה שאסור לנו לחזור אל אותה תפיסת עולם שמתעלמת מקולם של המעטים. זה לא משנה אם אותו מיעוט מפגין ברחובות, ממוקם עמוק בספסלי האופוזיציה או מנסה להשמיע קול אחר בישיבות הממשלה. אנחנו צריכים לתרגל הקשבה גם ובעיקר למי שלא חושב כמונו, למי שמאיר נקודת מבט אחרת על המציאות וכמובן למי שמבקש להתריע על עוול, כישלון או על המלחמה הבאה שבדרך.
אנחנו נמצאים עכשיו בשנה ה-77 לעצמאות ישראל, בדיוק אותו מספר שנים שהחזיקה הריבונות החשמונאית. מבחן הריבונות היהודית שלנו מתרחש ברגעים אלו לנגד עינינו והשאלה האם נמשיך לקיים פה מדינה יהודית ודמוקרטית תלויה בהחלטה שלנו מה נעשה עם הכוח שקיבלנו.
הכותב הוא מנחה ומפתח תוכן בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה