שני מנהיגים ים-תיכוניים אמורים להגיע מחר לביקור בישראל: ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטאקיס ונשיא קפריסין ניקוס כריסטודולידיס.
הם לא מגיעים לביקור תיירות גרידא, וגם לא לסתם מגעים מדיניים, חשובים ככל שיהיו. על פי הפירסומים, המטרה היא בניית "קיר" ביטחוני מול טורקיה, שנועד להרתיע אותה ולמנוע גלישה למצב שתהפוך לאויב.
המשותף לשלושת המדינות הוא המתיחות בינן לבין טורקיה, ובעיקר מול הנשיא המוסלמי אויב שלושת המדינות, רג'פ טאיפ ארדואן. ארדואן, חביבו של נשיא ארה"ב, עורר בחודשים אחרונים מתיחות שיא מול מדינת ישראל, וגם מול יוון וקפריסין, כולל חדירה של מטוסים טורקיים לשמי יוון והזנקה של מטוסים יווניים לעברם - תקרית שהביאה את המתיחות לשיא.
מדינת ישראל למודת בריתות שקמו ונפלו - יחד עם האינטרסים שהיוו בסיס לכל אחת מהבריתות עד שחלפו. המרתק הוא לראות את חילופי המדינות - אלו השותפות לברית, ואלו שנגדן כוונה הברית.
בסוף שנות החמישים, אחרי מבצע סיני, יזם ראש הממשלה דוד בן-גוריון את אחת היוזמות המדיניות המשמעותיות בתולדות המדינה, שנקראה 'ברית הפריפריה'. אל מול מדינות ערב העויינות הגובלות עם ישראל, והעולם הערבי בכללו, יזם בן-גוריון בריתות של ידידות ושיתוף פעולה עם מדינות רחוקות יותר, המקיפות את ארצות ערב. המשותף לכל המדינות הללו היה חששם מפני החתרנות והפאן-ערביות שהוביל נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, חשש שגם ישראל היתה שותפה לו.
שלוש המדינות העיקריות של 'ברית הפריפריה' היו אתיופיה האפריקנית, ובעיקר איראן וטורקיה. מיכאל בר זוהר, הביוגרף של בן-גוריון, כותב בספרו 'בן גוריון' (עמ' 469) כי "לברית הבלתי כתובה היתה השלכה ברורה כלפי המערב. ארצות הברית הודאגה ביותר לנוכח החדירה הסובייטית למזרח התיכון. לראשונה חשה ישראל כי יש לה מה להציע לאמריקנים: לא עוד בעלת ברית בודדת, קטנה, השנואה והמנודה על-ידי כל מדינות ערב, אלא המנהיגה והחוליה המקשרת של גוש מדינות, שאחת מהן חברה בנאט"ו, שתים - חברות ב"ברית בגדד" (ברית צבאית ומדינית בין בריטניה, עיראק, טורקיה, פקיסטן ואיראן, אשר התקיימה משנת 1955 עד לפלישה הטורקית לקפריסין ביולי 1974 - ח"ה), ואחת - מדינה מרכזית באפריקה ; גוש שמספר תושביו עלה על מספר הערבים במזרח התיכון, ושהיה מוכן להרחיק לכת בשיתוף פעולה עם האמריקנים נגד המגמות הסוביטיות באזור. ישראל הבינה כי יש חשיבות מרובה בהשגת תמיכתה המדינית והכספית של ארצות הברית בהתאגדות החשאית".
ב-28 באוגוסט 1958 טס בן גוריון בחשאי לאנקרה בירת טורקיה, לשיחות עם ראש ממשלת טורקיה עדנאן מנדרס, ועם שר החוץ שלו פטין זורלו. בין שתי המדינות לא היו באותה עת יחסים דיפלומטיים. בן-גוריון ועמיתו הטורקי הגיעו להבנות מרחיקות לכת ביחס לפעילות משותפת בים התיכון.
הרווח של ישראל מהברית הזו היה מיידי. "כאשר גילו הישראלים את הסוד על הברית הפריפרית לארצות הברית, זכו לעידוד חם מהממשל האמריקאי, ואף לסיוע לשם חיזוקה של הברית", כותב מיכאל בר-זוהר בספרו 'קיצור תולדות ישראל' (עמ' 86). "הדבר גם הביא להתחממות ביחסי ישראל עם ארצות הברית לאחר שנים ארוכות של אדישות, ואפילו מידה של עויינות אמריקנית".
"הברית הפריפרית" החזיקה מעמד על-אף ההפיכות שפקדו את ארצות האזור. הקשרים עם טורקיה לא התרופפו גם לאחר שממשלת מנדרס הופלה בהפיכה הצבאית שחולל הגנרל גירסל ; וגם לאחר תלייתם של ראש הממשלה ושר החוץ בידי הממשל החדש. עם זאת, איבדה הברית הצפונית מחיוניותה בשנות ה-60, לאחר שחלה רגיעה ביחסי פרס וטורקיה עם ברית-המועצות.
הברית הזו התהפכה בשנות ה-70. מים רבים זרמו בשנים אלו בירדן, בירקון, בנילוס, בליטני ובזהרני, בפרת ובחידקל. תהפוכות רבות עברו על המזרח התיכון. ב-12 בספטמבר 1974 הודח מתפקידו הקיסר האתיופי היילה סלאסי, ואת השלטון תפס הקולונל הקומוניסטי מנגיסטו היילה מריאם.
בינואר 1979 התחוללה באיראן המהפיכה החומייניסטית, ואיראן הפכה לאוייבת המרה ביותר של ישראל. מנגד מדינת ישראל חתמה ב-1979 על הסכם שלום עם מצרים, וכעבור 15 שנה גם עם ירדן. ישראל החלה לקיים קשרים סמויים עם מדינות ערביות, מעין בריתות חשאיות, נגד הסכנה הגולשת מהפריפריה, מאיראן. כעת נבנית ברית חדשה, עם יוון וקפריסין - נגד טורקיה. איך שגלגל מסתובב לו...