היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מקפידה מאד על כך ששרים לא יחזיקו בתיקים רבים מדי, שמא מרוב תיקים ייפגע תפקודם.
על כן תמוה שאין היא דורשת מעצמה אותה דרישה - בבחינת נאה דורש נאה מקיים - מכיוון שתפקידים רבים מדי פוגעים גם בתפקודה. המשך המאמר עוסק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ולאו דווקא בגלי בהרב-מיארה.
באופן בסיסי - וגם מילולי - היועמ"ש הוא עורך הדין של הממשלה, והוא מייעץ לראש הממשלה ולממשלה (שרים, משרדים, גופים הכפופים לה), נותן להם חוות דעת ומייצג אותם בבתי המשפט השונים. אבל, ליועמ"ש יש גם תפקידים נוספים: הוא ראש התביעה הכללית, בהיותו ממונה על פרקליט המדינה. הוא מעורב בניסוח חוקים ותקנות ובהכנתם. הוא המוסמך לפרש את החוק ולאכוף אותו, כממונה על שלטון החוק, כאילו היה היועץ המשפטי למדינה, ולא רק לממשלה.
ריבוי התפקידים והסמכויות, ונוכחותו הקבועה-התדירה בישיבות הממשלה, מביאים את היועמ"ש למעמד ש"על פיו יישק דבר". הוא אמנם איש הרשות המבצעת, אבל לעתים הוא נראה כזרוע של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת, ובכך טמונה הפרה של עקרון הפרדת הרשויות.
ריבוי התפקידים והסמכויות יצר מציאות עתירת סתירות. דוגמאות:
- לא סביר שמי שמעורב בניסוח החוק יעסוק גם באכיפתו.
- לא סביר שמי שמייצג צד אחד, צד התביעה, יוכל להיות גם פרשן ניטרלי של החוק. פרשן ניטרלי של החוק אמור לא להיות מעורב במשחק הפוליטי, ואילו המציאות מראה שהחלטות היועמ"ש ופעולותיו עלולות אפילו לקבוע מי יהיה או לא יהיה ראש ממשלה בישראל, למי יש זכות להיבחר, וממי נשללת זכות זו. מה יכול להיות פחות דמוקרטי, ומה יכול להיות פוליטי יותר מכך?! במציאות הפוליטית אין ריק (אין ואקום), וכאשר האופוזיציה המפוצלת אינה מצליחה לקבוע אפילו מי יוביל אותה בבחירות הקרבות, אין פלא שהחלל מתמלא על-ידי גופים אחרים (הייעוץ המשפטי לממשלה ולכנסת, בית המשפט העליון בשבתו כ- בג"ץ).
תפקידו הבסיסי של היועמ"ש, כשמו כן הוא: לייעץ לראש הממשלה ולממשלה, ועל כן יש להתייחס לכך כמשרת אמון. כשם שכל אזרח רשאי לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו, מן הראוי שגם ראש הממשלה יוכל לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו. זה לא המצב בישראל. כל לקוח אמור לבחור את עורך הדין שייצג אותו, אלא אם כן אותו לקוח הוא ראש הממשלה, קל וחומר אם אותו ראש ממשלה הוא בנימין נתניהו! כאשר מדובר בראש הממשלה, בחירת עורך הדין שייצג אותו עלולה להיות נתונה אפילו בידי מי שהם יריבים לראש הממשלה. על כן, חשוב שראש הממשלה והממשלה יוכלו לבחור יועץ משפטי לממשלה - משרת אמון - אשר ייעץ להם, ייתן להם חוות דעת, וייצג אותם.
מצד שני, חשוב שיהיה גם יועץ משפטי למדינה - לא משרת אמון - ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם, שניהם ברמה של שופט בית המשפט העליון, יכריע בית המשפט העליון.
היועמ"ש אינו רשאי להתנהג כרשות-על, מעל הרשות המבצעת ולעתים גם מעל הרשות המחוקקת, ואינו רשאי לאכוף את דעתו על רשויות אלה, בשעה שתפקידו - כשמו כן הוא - יועץ, מי שלפעמים עצותיו מתקבלות ולפעמים לא. המציאות, שבה היועץ המשפטי לממשלה ואנשיו בוועדות השונות של הכנסת, מערערת את צורת הממשל בישראל - דמוקרטיה עם שלש רשויות המאזנות ובולמות זו את זו - ומעוותת אותה. לכך יש להוסיף את מעורבות היתר של בית המשפט העליון בניהול המדינה - סמכות ללא אחריות - מציאות השוחקת את אמון הציבור ברשות השופטת, אמון שהיא כה זקוקה לו.
מן הראוי לציין שהיועמ"ש בישראל הוא תפקיד עתיר-כוח, אבל מעשיו כמעט שאינם ניתנים לחקירה ולביקורת, מצב המחייב הן הגדרת סמכויותיו והן קביעה מי יחקור אותו, אם וכאשר יתעורר הצורך בכך. פיצול תפקיד היועמ"ש הוא כורח המציאות, ומימושו יחזק את הדמוקרטיה בישראל ולא יחליש אותה. הרפורמה (ההתחדשות) המשפטית, אם תיעשה בתבונה, היא המעשה המתבקש מול המהפכה המשפטית המלווה אותנו כבר כשלושה עשורים, והקרויה בשם הקוד "הכל שפיט!"
זו העת לניתוח תפקיד היועמ"ש, תפקיד רב-תחומי, כאשר בין התחומים קיימים ניגודי עניינים וסתירות מובנות. מדובר בתחומים אחדים, שחשוב להפריד ביניהם, כדי שיתבצעו כהלכה. ההפרדה, חשוב שתיעשה עוד לפני בחירת יועמ"ש חדש, כדי שליועמ"ש הבא תהיה הבנה ברורה מראש של תפקידו וסמכויותיו.
במילים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" בברכת המשפט, נראה שהרישא צריכה להיות מופנית כלפי הרשות השופטת, והסיפא - לעבר היועץ המשפטי לממשלה.
הכותב שימש בעבר כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי