בעולם הפיננסי הישן, הייתה קיימת נוסחה פשוטה וכמעט מקודשת: ככל שהגיל עולה, רמת הסיכון בתיק ההשקעות חייבת לרדת.
בפודקאסט הכלכלה "נקודת זינוק" של ערוץ 7 ו"goola", מציע מאיר מור יוסף, מומחה להשקעות ותכנון פיננסי, זווית ראייה חדשה, נועזת ומותאמת למציאות של המאה ה-21.
בשיחה, שמגיעה לאחר שני פרקים שעסקו בבניית הון למשפחות צעירות ולגילאי הביניים, מתמקד מור יוסף באתגר הגדול ביותר: ניהול כלכלת המשפחה ביום שאחרי הפרישה, או מה שהוא מכנה "כלכלת אריכות ימים".
מחר: למפת הדרכים המלאה ל-2026 - הצטרפו לוובינר עם מאיר מור יוסף, 6.1 בשעה 20:30
אחת הנקודות המרכזיות שעלו בשיחה נוגעת לפרדוקס הסיכון. באופן אינטואיטיבי, רובנו מניחים שאדם שהגיע לגיל 65, 67 או 70, צריך למשוך את ידיו משוק ההון התנודתי ולעבור לאפיקים סולידיים לחלוטין.
מור יוסף מערער על ההנחה הזו מיסודה ומסביר כי שוק ההון נותר "סופר רלוונטי" גם בגיל השלישי, וכי הגיל הכרונולוגי אינו האינדיקטור היחיד, ואף לא המרכזי, לקביעת רמת הסיכון. כדי להמחיש את הנקודה, הוא שולף דוגמה קיצונית אך מאלפת מהפרקטיקה היומיומית שלו: לקוח בן 90 שתיק ההשקעות שלו מורכב מ-100% מניות - רמת הסיכון הגבוהה ביותר על הנייר.
ההסבר של אותו לקוח פשוט והגיוני להפליא: הכסף הזה אינו מיועד לצריכה שוטפת שלו, אלא מיועד לילדים ולנכדים, שיזדקקו לו רק בעוד עשור או שניים. בראייה כזו, הופך טווח ההשקעה לארוך מאוד, מה שמצדיק חשיפה גבוהה למניות כדי לייצר תשואה מקסימלית לדורות הבאים. "הגיל הוא לא תמיד קובע את רמת הסיכון", מדגיש מור יוסף ומחדד כי השאלה האמיתית אינה "בן כמה אתה", אלא "מה מטרת הכסף ולמתי הוא מיועד".
המעבר משלב צבירת ההון לשלב השימוש בו - שלב הפרישה - הוא רגע קריטי שמחייב שינוי תפיסתי. ברגע זה, הפנסיונר הישראלי הממוצע מוצא את עצמו עם מקורות הון מגוונים: קצבת פנסיה חודשית, קרנות השתלמות שנפתחו, קופות גמל, פיצויים, מענקי פרישה, ימי מחלה שנפדו, ולעיתים גם ירושות שהתקבלו. השאלה הגדולה היא כיצד מסנכרנים את כל המקורות הללו לכדי מערכת אחת שעובדת ביעילות. מור יוסף מתאר תהליך סדור: ראשית, מסיימים את הטיפול ברובד הפנסיוני הקלאסי - קיבוע זכויות, החלטה על מסלולי קצבה, והסדרת המיסוי מול רשויות המס.
רק לאחר שהתמונה הזו מתבהרת, ונותר "כסף פנוי" בבנק או בקופות, מתחילים במלאכת התכנון הפיננסי האמיתי. בשלב זה, נבחנים הצרכים האמיתיים של המשפחה. האם הקצבה הקיימת מספיקה? האם יש רצון "להתפנק", לטוס לחו"ל, לסייע לילדים או פשוט לחיות ברווחה גדולה יותר? התשובות לשאלות הללו הן שמכתיבות את אסטרטגיית ההשקעה.
מחר: למפת הדרכים המלאה ל-2026 - הצטרפו לוובינר עם מאיר מור יוסף, 6.1 בשעה 20:30
בנקודה זו מדגיש מור יוסף הבדל דרמטי, שרבים בציבור אינם מודעים לו, בין קרן פנסיה לבין השקעה פרטית מניבה. כאשר אדם מחליט לקבל קצבה מקרן פנסיה, הוא למעשה מבצע עסקה בלתי הפיכה: הוא מעביר את ההון הצבור (למשל, מיליון שקלים) לידי הקרן, ובתמורה מקבל הבטחה לתשלום חודשי לכל ימי חייו.
"אנחנו נפרדים מהכסף", מסביר מור יוסף את המשמעות הכואבת לעיתים. "זה אמנם ייתן לנו קצבה לכל ימי חיינו, אבל נפרדנו בעצם מהמיליון שקלים, ומיליון שקלים לא יחזרו". לעומת זאת, בניהול השקעות חכם של הכסף הפנוי, ניתן לייצר מנגנון של "אנונה" - משיכה חודשית קבועה מתוך הרווחים, תוך שמירה על הקרן. בדוגמה שהוא מציג, תשואה שנתית סבירה של 6-7 אחוזים על תיק של מיליון שקלים יכולה לייצר הכנסה חודשית של כ-5,000 שקלים, בעוד שהמיליון המקורי נותר בבעלות המשפחה וזמין להורשה או לשימוש בעת צרה. "המיליון שקלים עדיין איתנו, הם לא הלכו לאיבוד, והם מייצר לנו כסף לכל ימי חיינו".
היבט נוסף וקריטי בניהול העושר המשפחתי בגיל השלישי הוא תכנון המס, המשתלב באופן הדוק עם תכנון ההורשה. הטעות הנפוצה ביותר היא שימוש לא מושכל בנכסים פטורים ממס. כך למשל, פנסיונרים רבים נוטים "לשבור" את קרן ההשתלמות שלהם לצרכים שוטפים, מבלי להבין שהם מוותרים על אחד המקלטים הפיננסיים האחרונים שנותרו בישראל.
הגישה שמציג מור יוסף, המבוססת על ראייה הוליסטית של כלל נכסי המשפחה, גורסת לעיתים את ההפך הגמור: את קרן ההשתלמות, הפטורה ממס רווחי הון, יש לשמור לסוף, ואף לנהל אותה ברמת סיכון גבוהה יחסית (חשיפה למניות), מתוך הבנה שזהו הכסף היעיל ביותר להורשה. את האיזון בסיכונים ניתן לבצע בחלקים אחרים של התיק, החייבים במס. תכנון כזה דורש הבנה מעמיקה לא רק בהשקעות, אלא גם במיסוי ובדיני ירושה, ומדגיש את הייחודיות של מודל העבודה ב-"goola", המשלב מחלקות שונות - פרישה, מיסוי והשקעות - תחת קורת גג אחת.
אחד הנושאים הרגישים והחשובים שעלו בשיחה נוגע למשפחות בהן קיים ילד עם צרכים מיוחדים, או ילד שההורים יודעים כי אינו מסוגל להתנהל כלכלית באופן עצמאי. החשש הגדול של הורים אלו הוא "מה יקרה אחרי 120", והידיעה שאם אותו ילד יקבל סכום חד-פעמי גדול בירושה, הכסף עלול להתפזר ולהיעלם במהירות. גם כאן, הפתרונות נמצאים בשילוב שבין מוצרים פיננסיים לתכנון משפטי. מור יוסף מציין כי קיימים כיום מוצרים, דוגמת קופת גמל בתיקון 190, המאפשרים להוריש לא רק כסף, אלא מנגנון קצבה. אם היורש עומד בתנאים מסוימים (למשל גיל 60), הוא יוכל למשוך את הכסף כקצבה פטורה ממס.
כך, ההורים יכולים לייצר "קרן ביטחון" שתמשיך לדאוג לילד גם כשלא יהיו שם, תוך ניצול הטבות מס משמעותיות שעשויות לחסוך עשרות ומאות אלפי שקלים למשפחה. "תחשוב שבעצם, בגיל 60-70 של ההורים, שהם מורישים את זה, עשרות שנים קדימה אין תשלום מס".
לקראת סיום, מבקש מור יוסף להזכיר לפורשים כי המציאות הדמוגרפית השתנתה. העלייה הדרמטית בתוחלת החיים, העומדת היום על אזור גיל 83-85, משמעה שתקופת הפרישה עשויה להימשך כ-20 שנה ואף יותר. זהו פרק זמן עצום במונחים כלכליים. בתקופה כה ארוכה, האינפלציה שוחקת את ערך הכסף, הוצאות הבריאות נוטות לעלות (כולל אופציה לדיור מוגן יוקרתי), והרצון לסייע לילדים ולנכדים רק גובר. לכן, לדעתו, אסטרטגיית השקעה סולידית מדי עלולה להיות מסוכנת דווקא משום שהיא לא תדביק את קצב עליות המחירים ואת הצרכים המשתנים.
מחר: למפת הדרכים המלאה ל-2026 - הצטרפו לוובינר עם מאיר מור יוסף, 6.1 בשעה 20:30