במשך עשרות שנים התרגלנו לראות ברב חיים דרוקמן זצ"ל דמות של חיוך נצחי, של "הנני" לכל קריאה, של מי שמוצא נקודת זכות בכל יהודי ומרכך כל מחלוקת.
אבל מי שזכה להתבונן פנימה, אל מעבר למעטפת המאירה, גילה דמות אחרת לגמרי. הוא גילה שם את האמת הנוקבת של הרבי מקוצק.
מתחת לחיוך והארת הפנים הסתתרה אש יוקדת של אמת טוטאלית, כזו שלא עושה הנחות לאף אחד ובטח לא לעצמו. בכל פעם שהרב דרוקמן עלה להספיד, הוא היה חוזר על משפט שהפך לצוואה הרוחנית שלו ולמשנת חייו האישית: "אדם לא חי לנצח, אבל הוא יכול וצריך לייסד את החיים שלו בערכים של נצח".
הרב פעל לפי עיקרון של "נצחיות ההחלטה" - ברגע שערך מסוים הוגדר אצלו כאמת, הוא הפך לחלק מהנצח. להלן שש הוכחות מתוך עולם שלם של הנהגות, המראות איך ה"נצח" הזה ניצח את הגוף, את העייפות ואת חוליי הזקנה:
קדושת המקור: האמת שמעל לזיכרון בשלב מוקדם מאוד בחייו, הרב קיבל החלטה נוקבת: אין "לצטט בעל פה". החלטה זו נבעה מרצונו העמוק להצמיד את המילה הנאמרה למילה הכתובה, ובכך לחבר את התלמידים למסורת הדורות ולתורה המסורה.
הספרייה הניידת: לכל שיעור הגיע עם ערימות של ספרים - לעיתים 20 ספרים בו-זמנית - כשבכל אחד מושחלות סימניות רבות מאוד.
הדיוק הקיצוני: גם אם רצה לחזור על משפט קצר שקרא זה עתה, לא סמך על הזיכרון. הוא פתח את הספר מחדש וקרא שוב מבפנים.
המזוודות: בנסיעותיו לחו"ל סחב מזוודות ענק מלאות ספרים. גם כששוכנע לעבור ל"דפי מקורות", נצמד אליהם בטוטאליות ולא הסכים לומר מילה אחת מתוך הדף שלא מן הכתוב.
עמל ההכנה: כבוד התורה דורש הכנה הרב קבע ששיעור ללא הכנה ספציפית הוא חוסר בכבוד התורה. הוא תמיד הכין את עצמו מחדש בעמל פיזי ונפשי, ללא קשר לבקיאותו בחומר.
לילות חמישי הלבנים: במשך שנים, ביום חמישי בלילה, בין 02:00 ל-04:00 לפנות בוקר, היה מכין בקפידה כל אחד מעשרת השיעורים שהעביר בשבת.
הספסל בין בתי הכנסת: נכדו סיפר שגם כשחזר על אותו שיעור פעמיים באותה שבת, עצר בדרך על ספסל רחוב כדי ללמוד אותו מחדש. עלייה לדוכן ללא הכנה רגע לפני המעמד נתפסה אצלו כחיסרון מהותי.
תלמיד הוא בן החלטת העומק של הרב הייתה שהקשר של התלמיד אליו הוא ממש כמו קשר של אב ובן.
המחויבות האישית: גם בגיל 90, הרב המשיך להתייצב בלוויות ובאזכרות של תלמידים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, יובל שנים לאחר המלחמה.
הבן מול הממשלה: כשהיה "האצבע ה-61" והממשלה רעדה, שרים התחננו אליו להישאר להצבעה גורלית. הרב סירב כי הייתה לו חופה של תלמיד. הוא שאל את השר: "אם הבן שלך היה מתחתן היום, לא היית הולך?". כשהשר ענה בחיוב, פסק הרב: "תלמיד מבחינתי זה בדיוק כמו בן".
האחריות הכלל-ישראלית: בין קוסטה ריקה לוועידת בני עקיבא בנושא "בני עקיבא", מה שנתפס בעיני רבים כפשרה, היה אצל הרב אמת נוקבת של אחריות על כלל ישראל.
גורל הילד והעולה החדש: הרב שאל תלמיד שביקש להוביל קו של הפרדה: "האם אתה לוקח בחשבון שבגלל שהסניף יהיה נפרד, יהיו ילדים בקוסטה ריקה שלא יגיעו לסניף? ומה לגבי סניפי העולים בחצור או במקומות אחרים בארץ - האם אתה מבין שבגלל החלטה כזו, עולים חדשים מאתיופיה או מרוסיה לא יגיעו לבני עקיבא, לא יתחזקו באהבת התורה ולא ילכו לישיבות?".
המלחמה ממיטת החולי: כשהיה מאושפז עם דלקת ריאות חריפה, יצא מבית החולים לוועידת בני עקיבא כדי להסביר לחניכים מדוע הפרדה היא חוסר אחריות. הוא ביקש לדבר כחבר מן המניין ("אצבע אחת"), ועמדתו התקבלה.
עשר דקות של אמת: מבחן בית החולים בשבועיים האחרונים לחייו, במצב רפואי קשה, סירב לאכול ארוחת ערב כי עברו רק חמש שעות ו-50 דקות מאז הארוחה הבשרית. למרות היתר "חולה שאין בו סכנה", לא הסכים לזוז אפילו בדקה. אם האמת היא שש שעות - אז אלו שש שעות מלאות.
עקביות: המבצע הלילי ושחרית בישיבה כדי לסייע לתלמיד ששלום הבית שלו היה במצב מעורער, נסע הרב לירושלים באמצע הלילה.
המסע הלילי: הרב סיים יום עמוס, קיבל קהל עד 02:00, ישן שעה אחת בלבד, וב-03:00 כבר היה בדרכו לירושלים.
החזרה למרכז שפירא: לאחר הפגישה, מיהר הרב לחזור לישיבה. למרות היותו חבר כנסת, לא ויתר על סדר יומו: אמר קורבנות ועקידה מהכתב, התפלל שחרית עם תלמידיו, למד "שניים מקרא" ורק אז יצא ליום חדש בכנסת.
סיכום:
הרב דרוקמן היה סנגורן של ישראל מתוך עולם של אמת נוקבת. החיוך והארת הפנים שלו נבעו מתוך האמת שלו וההבנה שיש מצווה וחובה להאיר פנים ולהיות בעלי חסד לכל עם ישראל; גם החסד שלו נבע מהאמת. הוא ייסד את חייו במחויבות לתורה הנצחית, ומשם שאב את הכוח לנצח כל עייפות, מחלה ומכשול.