במשך למעלה מ-250 ימים במהלך השנה החולפת, לצד תפקידו כמנכ"ל ארגון "עד כאן", שירת גלעד אך כמ"פ במילואים בגבול הצפון אך סיפורו אינו מתחיל במלחמה הנוכחית, ואף לא במאבקים המשפטיים המתוקשרים של הארגון שבראשו הוא עומד.
בראיון באולפן ערוץ 7 הוא מספר כי השורשים לפעילותו נטועים עמוק בטרגדיה אישית ומשפחתית, כזו שעיצבה את תפיסת עולמו והובילה אותו למסלול חיים בלתי שגרתי. אחיו הבכור, שהיה מבוגר ממנו ב-17 שנים, שירת כלוחם בשייטת 13 והיה בין הצוללנים בנחל הקישון המזוהם.
גלעד, בן הזקונים, ראה את אחיו הנערץ הולך ודועך ממחלה מסתורית שהתבררה כסרטן, תוצאה ישירה של החשיפה למי הקישון הרעילים. "הוא נפטר בגיל 42, עם שני ילדים קטנים אז", מספר אך בכאב, ומתאר כיצד בחורף אצבעותיו של אחיו היו מכחילות בשל חוסר חמצן. המוות המיותר הזה היה המניע להקמת "הפורום לישראל ירוקה", עמותה שהחלה כיוזמה התנדבותית לטיפול בזיהומי מים והפכה לחוד החנית במאבק על הגנת הטבע מתוך תפיסה לאומית.
בניגוד לארגוני סביבה עולמיים, הפורום שהקים אך מורכב מלוחמים ויוצאי יחידות מובחרות, שמבינים ששמירה על הסביבה היא חלק בלתי נפרד מהגנה על המולדת. המאבק שלהם ביהודה ושומרון חשף מציאות עגומה של "טרור אקולוגי". הנתונים שהוא מציג מדאיגים: כ-300 אתרי פסולת, 200 משחטות רכב ומעל 80 מחצבות פיראטיות המכרסמות באדמת הארץ ללא רחמים.
נקודת המפנה, הרגע שבו הבין אך כי המאבק הסביבתי חייב להשתדרג למאבק משפטי-תודעתי, התרחשה במאי 2013. במהלך תיעוד של מחצבה פיראטית באמצעות טלסקופ ומצלמה ארוכת טווח, נתקל הצוות שלו בקבוצה מעורבת של פלסטינים, ישראלים ואנרכיסטים זרים שעקרו כרמים של יהודים. כוח צבאי שהוזעק למקום עמד חסר אונים מול עורך דין מתל אביב, שהגיע מצויד בידע משפטי ובחוצפה, ודרש מהקצין הצעיר להציג צו אלוף המכריז על המקום כשטח צבאי סגור. "ברקע צעקות, זריקות אבנים, זמבורות, דגלים, עולים לו על הג'יפ", משחזר אך את הכאוס. בסופו של דבר, צה"ל התקפל.
האירוע הזה חידד אצל אך את ההבנה שהנשק החם והמוטיבציה של החיילים אינם מספיקים מול הלוחמה המשפטית המתוחכמת של ארגוני הדה-לגיטימציה. באותו רגע נפלה ההחלטה להשתמש באותם כלים בדיוק - מצלמות, משפטנים ותחכום - כדי להשיב מלחמה. כך נולד ארגון "עד כאן".
היכולות המבצעיות של הארגון באו לידי ביטוי דרמטי במהלך מבצע "שומר החומות" בעיר לוד. בעוד המדינה והמשטרה לקו בהלם ראשוני, אנשי "עד כאן" נכנסו לתוך הכאוס. אך מתאר את לוד באותם ימים כזירת קרב, "כמו כניסה לדרום לבנון", עם רכבים שרופים ופחד ברחובות. הוא נזכר ברגע סוריאליסטי שבו צעד ברחוב עם נשק ארוך כדי לאבטח משפחה יהודית, ומפקד תחנת המשטרה ביקש ממנו "להצניע את הנשק" כדי לא להלהיט את האווירה - בקשה מנותקת מהמציאות.
אל הוואקום הזה נכנסו אזרחים נחושים. צוות של הארגון, חמוש ברחפנים ומצלמות נסתרות, הקים חמ"ל מודיעין אזרחי. הם החדירו מסתערבים לתוך מסגד אל-עומרי, תיעדו התפרעויות בזמן אמת ובנו מאגר ראיות שהוביל בסופו של דבר להגשת 54 כתבי אישום. בבית המשפט, התיעודים הללו היוו את בסיס ההרשעה, והוכיחו כי במקום שבו המדינה נעלמת, החברה האזרחית חייבת להיכנס מתחת לאלונקה.
פעילותו של אך וארגונו אינה מסתכמת בתיעוד פסיבי. הם אימצו שיטות עבודה של ארגוני ביון פרטיים, בדומה לחברת "בלאק קיוב", אך למטרות לאומיות ולא עסקיות. אחת ההצלחות הגדולות ביותר שלהם הייתה חשיפתו של עזרא נאווי, פעיל שמאל קיצוני מארגון "תעאיוש" שהוקלט מודה כי הוא מסגיר מוכרי קרקעות פלסטינים לידי הרשות הפלסטינית, בידיעה ברורה שהם יעונו וירצחו.
התפיסה המנחה את אך היא שאין להשאיר "שטחים מתים". הוואקום הממשלתי, הוא טוען, הוא תוצאה של תהליך היסטורי עמוק שהחל ב-1977 עם מהפך הליכוד. בעוד הימין זכה בשלטון הפוליטי, השמאל השכיל לבנות "ממשלת צללים" באמצעות ארגוני החברה האזרחית.
אך מנתח בקור רוח כיצד הפקידות, מערכת המשפט והארגונים החוץ-ממשלתיים המשיכו להכתיב מדיניות בפועל, ללא קשר לזהות השר המכהן. "אנחנו לומדים מהטובים ביותר, וזה השמאל הישראלי", הוא אומר בכנות מפתיעה. המסקנה שלו היא שכדי לנצח, הימין חייב לבנות תשתיות דומות, כאלו שיידעו לפעול בכל מקום שבו המדינה נעדרת או כושלת - החל מאיכות הסביבה ועד לביטחון פנים ומודיעין. מבחינת גלעד אך, זוהי רק ההתחלה של המהפכה האזרחית-לאומית, שנועדה להבטיח את עתידה של מדינת ישראל בטווח הרחוק, גם הרבה אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים.