כשאני פוגשת את הפרשה שלנו, בעיניים של גינקולוגית, אני רואה בעיני רוחי את הנשים ההרות שסבלו מרעב, ובעקבות כך גם עובריהן. כידוע, השליה מספקת את המזון לעובר, וכשיש חסך תזונתי אצל האם, העובר יושפע ישירות.
יתרה מכך, לרעב אימהי בזמן ההיריון ישנו השפעה ארוכת טווח על העובר, ולכן מניעת רעב בקרב נשים הרות משפיעה על תחלואת העובר ועל החיים שלו עשרות שנים קדימה.
כאשר אישה הרה מצויה בתת תזונה, הגוף שלה מפעיל סדרי עדיפויות. זרימת הדם, הגלוקוז והחלבון מנותבים קודם כול לאיברים החיוניים של האם. השליה, שהיא האיבר היחיד של העובר, פועלת תחת מגבלות. מדובר בתהליך של הסתגלות ביולוגית שעובר על העובר ברחם, שמתפתח בסביבה שמאותתת לו שהעולם שאליו ייולד הוא עולם של מחסור. התוצאה השכיחה היא האטה בגדילה תוך רחמית, אך זאת רק ההתחלה.
במצבים של מחסור מתמשך, מתרחשים שינויים מבניים בתפקוד האיברים של העובר. הרעבה ממושכת של האישה ההרה יכולה להוביל לסיבוכי הריון חמורים כמו רעלת הריון, פגות, משקל לידה נמוך ובעיות התפתחות, ופוגעת גם בבריאות האם עם הופעת חולשה, אנמיה, פגיעה במערכת החיסון ועוד. תזונה מאוזנת, עשירה ברכיבים חיוניים, היא קריטית להתפתחות תקינה של העובר ולמניעת סיכונים בריאותיים לאם ולתינוק.
מבחינת ההשפעה לטווח ארוך על העובר, אחת המערכות העיקריות הנפגעת היא מערכת הלב וכלי הדם. עוברים שהתפתחו בתנאי מחסור מפתחים לעיתים פחות נפרונים בכליה ומבנה כלי דם נוקשה יותר. המשמעות הקלינית היא סיכון מוגבר ליתר לחץ דם בגיל הבגרות. תופעה זאת נצפתה שוב באוכלוסיות שנולדו בתקופות רעב ממושכות.
גם הלבלב מושפע. מחסור באנרגיה וחלבון בתקופות קריטיות בהריון משפיע על מספר תאי הבטה, האחראים להפרשת אינסולין. העובר מתכנת את עצמו לחיים עם מעט גלוקוז. כאשר אותו אדם חי בהמשך חייו בסביבה עם זמינות מזון גבוהה, מתפתח פער בין התכנות העוברי למציאות , פער שמעלה סיכון לסוכרת מסוג 2. זהו אחד המנגנונים הידועים המסבירים מדוע אנשים שנולדו במשקל לידה נמוך עקב פיגור בגדילה תוך רחמית , נמצאים בסיכון מטבולי גבוה יותר בבגרותם.
המוח העוברי איננו חסין. תקופות מסוימות בהריון רגישות במיוחד למחסור באנרגיה, בברזל ובחומצות שומן חיוניות. מחסור כזה איננו גורם בהכרח לפגיעה נוירולוגית גסה, אך הוא משפיע על הבשלת מערכות ויסות, על סבילות לעומס ועל תגובתיות למצבי לחץ. בבגרות, הדבר מתבטא בשכיחות גבוהה יותר של עייפות כרונית, רגישות ללחץ ולעיתים קשיים קוגניטיביים עדינים. רוב העוברים ששרדו רעב נושאים עמם זיכרון ביולוגי של האופן בו הגוף משתמש באנרגיה, מגיב לעומס ושומר על איזון.
הרעב הגדול פגע קשות בנשים הרות באירופה . תת-תזונה קיצונית הובילה לתמותה גבוהה של אימהות עקב דיכוי מערכת החיסון, מה שהפך אותן לפגיעות במיוחד למחלות, בדרך כלל ללא תמיכה רפואית. היתה גם יותר תמותת תינוקות עקב פגמים מולדים, לידות מוקדמות, ופיגור בגדילה תוך רחמית. ילדים שנולדו לאימהות שסבלו מרעב הראו בבגרותם שיעור גבוה יותר של מחלות לב, סוכרת והשמנה, גם כאשר תנאי חייהם לאחר המלחמה היו טובים. מדובר באוכלוסייה שנחקרה לאורך עשרות שנים, והממצאים חזרו על עצמם.
כך גם רעב קיצוני של אימהות בשואה השפיע קשות על עוברים, גרם לתת-תזונה, פגמים מולדים, מוות תוך-רחמי ולידות פגות, והותיר השפעות ארוכות טווח על בריאותם של ניצולי הדור השני, כמו סיכון מוגבר למחלות כרוניות. הרעב בגטאות ובמחנות עבודה פגע פיזית ונפשית באימהות ובפריונן, ובכך שינה את גורל הדור הבא.
'אמא, אני רעב', זאת מוזיקה שמכירה כל אם. לפעמים הוא רעב לאוכל ולפעמים לחום או לאוזן קשבת. האחריות להזנת העובר והתינוק היא חלק אינטגרלי ממהות האימהות הצעירה, אבל זאת רק ההתחלה. הילדים שלנו ניזונים מתבונתנו ההורית גם כאשר הם הופכים להורים ואף לסבים. שנזכה לראות בנים ובני בנים , בריאים בגופם ובנפשם.