הכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות' אתמול, ג' בטבת 23.12, דיווחה על מה שמתרחש בצמרת המדינית והביטחונית: "הערכות: לאיראן אין אינטרס לנקום, בינתיים".
כותרת המשנה הוסיפה: "בכירים בצה"ל מתריעים: מתקפת ההדלפות על סבב נוסף מול האיראנים עלולה להאיץ הידרדרות לעימות, שאף צד לא התכוון לצאת אליו. אם בטהרן יתרשמו שנושבות מכאן רוחות מלחמה הם ישקלו לתקוף ראשונים - ולכן עדיף לשתוק".
עוד הובא מפי גורמי ביטחון, שהם "מעריכים שאיראן מעדיפה לפעול רק אחרי שתשפר יכולות, תחזק מודיעין על מטרות בישראל ותחמש מחדש את חיזבאללה והחות'ים".
זה גם היה השיח אתמול בכמה מכלי התקשורת בארץ: דיבורים פומביים על כוונות איראניות לתקוף עלולים לגרום לעצבנות איראנית כאילו מדובר במזימה ישראלית לתקוף ראשונה - ואז האיראנים יתקפו. ולכן עדיף לצמצם את הדיבורים בנושא, או כמו שהומלץ בכותרת המשנה ב'ידיעות אחרונות' אתמול בשם גורמים בצה"ל: לשתוק!
בכמה משפטים פשוטים חוזרת כאן דווקא התקשורת הישראלית לקונספציה המובילה ערב טבח שמחת תורה, זו שאותם עיתונאים תקפו ותוקפים בלי הרף: דיבורים על המתרחש מעבר לגדר מזיקים. בבקשה לשתוק.
אם יש מסקנה מטבח שמחת תורה לתקשורת, היא שאסור לשתוק. אם יש סכנה אמיתית מול איראנים, זו הגישה ש'ידיעות אחרונות' הציג אתמול בכותרת הראשית שלה: "הערכות: לאיראן אין אינטרס לנקום, בינתיים".
המסקנה המיידית משני המחדלים הקשים בהפרש של 50 שנה, הן של 6 באוקטובר 1973 והן של 7 באוקטובר 2023, היתה: אבי אבות האסון הוא 'הערכות'. המבחן לא צריך להיות של הערכות, אלא של יכולות. האם השלטון האיראני הנוכחי מעוניין להשמיד את מדינת ישראל? על כך נדמה שאין שום ויכוח. האם יש לו יכולות לפגוע בישראל פגיעה קשה ואפילו אנושה? אין מחלוקת בקרב כל גורמי המודיעין שהוא מנסה לבנות את היכולות הללו, כדי לממש אותן בבוא היום.
אז אם על כך אין ויכוח, אל תביאו לנו הערכות ש"איראן מעדיפה לפעול רק אחרי שתשפר יכולות, תחזק מודיעין על מטרות בישראל ותחמש מחדש את חיזבאללה והחות'ים".
גם אם זה נכון, החובה המיידית של צה"ל היא למנוע מהאיראנים את היכולות הללו. לא לחכות למתקפה איראנית או ל'שיפור היכולות', אלא לפעול מיידית. להפסיק להתייחס לכוונות, אלא ליכולות. והיכולות מדאיגות.
מה שאסור באיסור חמור לעשות בנושא הזה, לתקשורת ולציבור, זה לשתוק. במקרה הזה אין מדויקת מהסיסמא הז'בוטינסקאית העתיקה מתוך שיר בית"ר 'כי שקט הוא רפש - הפקר דם ונפש'. בערב יום הכיפורים תשל"ד הגיש הכתב הצבאי של 'מעריב' דאז יעקב ארז לצנזורה הצבאית ידיעה ארוכה המדווחת על ההכנות בצד המצרי לפתוח במלחמה. הצנזורה מחקה לו את רוב הידיעה, ורק השאירה כמה שורות סתמיות שפורסמו בקטן בעמוד הראשון.
ייתכן שכתבה גדולה בכותרות גדולות היו מעוררות את ההנהגה הצבאית והמדינית באותו יום להיערך לאפשרות של מלחמה וצליחת התעלה. יכול להיות שאם היה דיון פומבי בתוכנית החמאס 'חומת יריחו' לפני שמחת תורה תשפ"ד, צה"ל לא היה ישן באותו לילה. לא הפקנו לקחים?