במשך חמישה עשורים עומדת דניאלה וייס בחוד החנית של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. היא ראתה גבעות חשופות הופכות ליישובים פורחות, ודרכי עפר הופכות לכבישים סלולים. אך עבור יו"ר תנועת "נחלה", העבר הוא רק מקפצה אל האתגר הבא, והאתגר הזה, מבחינתה, נמצא בחבל עזה.
בראיון לערוץ 7, וייס אינה מדברת בסיסמאות אלא מציגה תוכנית עבודה סדורה, מגובה במספרים ובשטח, ליום שבו המדינה תחליט לשוב לנצרים ולגוש קטיף. מבחינתה, האמירה האחרונה של שר הביטחון ישראל כ"ץ לגבי גרעיני נח"ל בצפון הרצועה, גם אם סוייגה לאחר מכן, היא סדק של אור שדרכו עתיד לפרוץ מפעל התיישבותי חדש.
"אנחנו כתנועת נחלה נערכים מיידית לתרגם את האמירה הזאת", היא מצהירה בנחישות, וחושפת את המספרים שמאחורי הקלעים: "לתנועת נחלה יש היום למעלה מאלף משפחות רשומות, ושישה גרעיני התיישבות". היא מתארת קבוצה של אידיאליסטים שנמצאים באתר זמני ליד "שובי דרום", דרוכים ליום הפקודה. "כשאני אומרת הרגע -אני מכוונת היום", היא מדגישה, ומבהירה כי לא מדובר בחלום רחוק אלא בתוכנית מגירה שממתינה לאישור הדרג המדיני.
הלהט של וייס אינו נעצר בקו הירוק או בגבולות הקונצנזוס. היא רואה את ארץ ישראל כולה כמקשה אחת, מהגליל ועד הנגב, ודוחה בתוקף כל ניסיון להפריד בין הביטחון להתיישבות. הזעזוע העמוק שחוותה בבוקר השבעה באוקטובר, אותו היא מתארת כאירוע שערער את תחושת הביטחון הקיומי באופן המזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה היהודית, הוביל אותה למסקנה חד משמעית: התשובה היחידה לטרור היא אחיזה בקרקע. "איש מאמין בדרך כלל כשעובר חוויה קשה - מקבל על עצמו בעיקר כשזה קשה להשתדל יותר", היא מסבירה את המוטיבציה המחודשת שלה. "לכן כמה שעבדתי בשביל ארץ ישראל, אני עכשיו בשביל עזה עושה מאמץ שהוא באמת על אנושי".
בעיניה, הדיבורים על "היום שאחרי" במונחים של מסירת השטח לגורמים זרים הם איוולת היסטורית וביטחונית. היא דוחה את רעיונות ה"ריביירה" של הממשל האמריקאי ושולחת מסר ישיר לראש הממשלה בנימין נתניהו, לקראת פגישותיו עם הממשל בארה"ב: "אם זה כל כך טוב - למה לא לתת את זה לעם ישראל?".
ההתעקשות של וייס על עזה נובעת מתפיסה אסטרטגית רחבה, הרואה ברצועה את "השער הדרומי" של המדינה, שדרכו ניסו לכבוש את הארץ לאורך ההיסטוריה. היא קוראת לעצור את העיסוק בוועדות חקירה על העבר ולהתמקד במניעת האסון הבא באמצעות שליטה אזרחית וצבאית מלאה.
וייס מזהירה כי אם חמאס לא יוכרע סופית ויראו שליטה יהודית בשטח, ההשלכות יהיו הרסניות גם בזירה הבינלאומית וכך גם בחזית הצפונית. "אנחנו לא מוותרים לא על לבנון ולא על סוריה, אנחנו לא מוותרים על כלום", היא מוסיפה, ומשרטטת חזון של ארץ ישראל השלמה.
אך הסיפור של דניאלה וייס הוא לא רק סיפור של אידיאולוגיה נוקשה, אלא גם של מסע אישי מרתק. היא חוזרת לימים הראשונים, לתקופה שבה היא ובעלה, אותו היא מכנה בחיוך "רמת גני בורגני", עלו לקרקע בתנאים בלתי אפשריים. היא נזכרת כיצד שכנעה אותו לעזוב את הנוחות של המרכז לטובת אוהל וצריף דולף בשומרון. "אמרתי שאם תהיה לו שמיכת הפוך המחממת שלו הוא ירגיש בבית. זה עבד".
המעבר מהחולות של תל אביב ובני ברק, שם גדלו הוריה וסביה, אל הרי השומרון, נתפס בעיניה כהמשך טבעי וישיר של הציונות. "מה יותר טבעי מזה? זה מה שראיתי, זה מה שלמדתי. הבנתי שאני חלק מדור הגאולה", היא אומרת.
נושא החינוך וההמשכיות תופס מקום מרכזי בעולמה. וייס מתארת את עצמה כמי ש"חופרת" לדור הצעיר, ביטוי שבעלה טבע בהומור. "הייתי אומרת לו אם לא אחפור לא יהיה איפה לשתול, לא יהיה שתיל, לא יהיה עץ, לא יהיה המשך", היא מסבירה את משנתה החינוכית.
היא מקפידה להוציא מפות ואטלסים בפני כל קבוצת נוער שמגיעה, להתעקש על ידיעת ההיסטוריה והאזרחות, ורואה בכך שליחות קריטית. נכדתה, שסיפרה לה כי עברה בקלות מבחן בבגרות בזכות אותן "חפירות", היא העדות להצלחת השיטה. המחויבות הטוטאלית הזו גובה מחיר - היא ישנה כחמש-שש שעות בלילה, וכל שאר זמנה מוקדש לארץ ישראל.