1. האבכה בצום העשירי? - שאלה זו, המתייחסת לתענית עשרה בטבת (שתחול ביום שלישי הקרוב), מנסרת בחלל עולמנו כבר 2,563 שנה, מאז החלה בשנת 538 לפה"ס שיבת ציון הראשונה מכוח הצהרת כורש.
כבר אז שאלו הגולים שנותרו בבבל: "וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר, וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו, לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה', לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְ-בָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי?" - כפי שמתעד ספר זכריה (ז'), והמפרשים במקום מסבירים שהשאלה התייחסה גם לשאר הצומות, כפי שנלמד מן המענה לה: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי [כלומר, י"ז בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [ט' באב] וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [צום גדליה] וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [עשרה בטבת] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח').
2. מאות שנים לאחר החורבן והגלות, הטרידה שאלת רלוונטיות הצומות, את חכמי בבל: "מאי דכתיב: 'כה אמר ה' צ-באות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה'?... אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה; יש שמד - צום; אין שמד ואין שלום רצו - מתענין, רצו - אין מתענין" (ר"ה י"א א').
3. המסורת היהודית היתה מודעת לאופציה זו, אבל לא קיבלה אותה. המסורת דחתה אותה לעתיד לבוא. הלכתא למשיחא.
אבל השאלה עצמה סירבה לגווע ואפילו התעצמה עם הקמת מדינת ישראל וראשית שיבת ציון ב-1948, וביתר שאת בשנותיה הבאות. אמנם רק מרבית התְנאים הנדרשים לימי ששון ושמחה ומועדים טובים נתקיימו: החל לנגד עינינו ממש יישום נבואת קיבוץ הגלויות ובניין הארץ, ובראש וראשונה בנין ירושלים: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח'), אך עדיין עומד 'השיקוץ המשומם' על מקום המקדש, ולמרבה החרפה עדיין "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה') וטרם הוחל בנין הבית.
4. השאלה בדבר הרלוונטיות של הצומות הללו, התעצמה ביתר עוז לאחר ניסי ההצלה של מלחמת ששת הימים ב-1967-תשכ"ז. התלמודיסט פרופ' אפרים אלימלך אורבך, חתן פרס ישראל, נשיא האקדמיה למדעים ומועמד לנשיאות המדינה, הציע יחד עם הרב מנחם הרטום, מפרש המקרא הנודע, במסגרת פעילותם בתנועת יהדות של תורה, לבטל את הצומות - ולא עלתה בידם.
אבל הדחיה הזו לא ריפתה ידיהם של ישראלים חושבים, שראו היתר לעצמם להקל לפחות באורח פרטי בכל הצומות הללו (פרט לתענית ט' באב), והנהיגו צום של מחצית היום בלבד. חצי יום תענית לזכרון החורבנות שעברו על עם ישראל במרוצת הדורות, ובמחצית השניה של היום, סעדו ליבם במתינות ובצנעה (עדיין לא בגדר של משתה ושמחה). יהודי אחד סיפר שסבו נהג מאז קום המדינה להתענות בי"ז בתמוז ובעשרה בטבת רק עד חצות היום, ולאחר מכן היה מתמקם עם צידנית באיזו פינה שקטה, לא מתויירת, בירושלים הנבנית, וערך סעודה פרטית לרגל התגשמותה של לפחות חלק מנבואת גאולת ציון וישראל.
והיו שהרחיקו לכת. למשל הרב ניר מס, ראש ישיבת הסדר קטנה בתל אביב, שסיפר כי בישיבתו נערכה בי"ז בתמוז האחרון סעודת מצווה, וזאת מכוח התחושה שפג תוקפם של הצומות העתיקים.
5. ונשאלת השאלה, אם כדין נהגו הצמים ששברו את הצום 'רק' בצהרי היום? ושמא יש לנהוג כפי שמציעים אחרים, כמו למשל ד"ר יואב שורק והרב ד"ר עידו פכטר, הרב סיראט לשעבר רבה הראשי של יהדות צרפת, ואחרים, כולם אנשים אשר רוח בהם, לבטל לחלוטין את הצומות שנקבעו לזכר חורבן בית ראשון ושני, בהיותם לכאורה בלתי רלוונטיים במציאות העכשווית של שיבת ציון, קיבוץ גלויות ובניין הארץ.
הגדיל לעשות הרב הנתנייתי הוותיק, הרב יהודה שלוש, שכינס בראשית שבוע זה בנתניה דיון ראשון מסוגו בסוגיה זו. תחת כותרת הכינוס הלקוחה מדברי רב פפא בגמרא: 'רצו - מתענין, רצו - אין מתענין', התלבטה שורה רבנים ומורי הוראה ידועי שם, בשאלת הגמרא וגולי בבל, אם להמשיך ולהיאחז בצומות שימיהם יותר מ-2,600 שנה.
6. ד"ר שורק דיווח בפייסבוק על הכינוס: "בשנים האחרונות, אחרי הרבה ניסיונות לשנות את המנהג הרווח, הגעתי למסקנה שהסיבה שאנשים (מעטים בחשבון הכללי, אבל רבים בחשבון קובעי-המדיניות של הקהילות, בתי הכנסת ומערכות החינוך), מתעקשים לשמר את הצומות ולהקפיד עליהם, היא בעיקר הרצון לשמר אורח חיים דתי מוקפד - ולבדל אותו מלוח השנה הריקני-למדי של החילוניים.
"...וגם אני, שכבר שנים חושב שממש אסור לצום בצומות האלה, שכן בכך אנו מכחישים את ניסי קיבוץ הגלויות והשבת הריבונות והצלתנו מחרפת הפיזור ההומלסי בגויים, גם אני בעיקר מתבאס כשאני מוצא עצמי יושב בחושך בפינה ואוכל, בעגמומיות פולנית משהו, בעוד חבריי ובני קהילתי רצים על פיוטים נהדרים ולא נכונים ומתמודדים עם אתגרי צום".
7. בכינוס בנתניה הושמעו דעות שונות. חלק מהנוכחים היו בעד שימור מסורת הצומות, מסיבות שונות, וחלקם הקצינו עד כדי ראיית הצום בימינו איסור של ממש. הרב עידו פכטר: "השאלה מבחינתי היא לא האם צריך להמשיך לצום, אלא להיפך: למה אנשים בכלל צמים כשהם רואים בעיניהם את ירושלים בנויה ומתממשים בה דברי הנביאים ואף יותר?
"והתשובה היא אחת: צמים כי צריך. לא כדי לשוב בתשובה (אני מכיר את הרמב"ם) וגם לא כדי להתאבל. צמים כי זו ההלכה. כי זה מה שדתיים עושים. מבחינה זו, הצום לא שונה מהסליחות שבהן הם מקוננים על 'העיר (ירושלים) הבזויה והשוממה', מברכים בתפילת השבת את ראשי הגלויות והדיינים שבשער, ומסיבים בליל הסדר עד שאתה נותר עם גב עקום למשך כל הסעודה.
"עושים מה שעושים ולא מסתכלים החוצה להרהר על הקשר שבין ההלכה והמציאות. ולא נותנים לעובדות לבלבל אותנו... והשאלה נוקבת: האם ביכולתנו לשוב ולחבר את ההלכה לחיים?"
8. בעידננו יש שצמים בעשרה בטבת בשל עילה אחרת לגמרי: הזדהות עם היותו של יום זה, על פי פסיקת הרבנות הראשית, יום הקדיש הכללי, וכיבוד זכרם של ששת מיליוני הקדושים שנעקדו בידי המפלצת הנאצית הארורה. אך זו כבר סוגיה אחרת לגמרי, וקצר המצע מלעסוק בה כאן.