'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו' [בראשית מה,א]. אומר רש"י: לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁיִּהְיוּ מִצְרִים נִצָּבִים עָלָיו וְשׁוֹמְעִים שֶׁאֶחָיו מִתְבַּיְּשִׁים בְּהִוָּדְעוֹ לָהֶם [תנחומא ה].
יוסף לא היה יכול לסבול את הבושה שעומדת לקרות לאחיו ברגע שייתן קולו בבכי והתוודע עליהם. על אף שהוא הגיע לגדולה והינו המושל בכל ארץ מצרים זוכר יוסף היטב מאין הוא בא, וזוכר הוא היטב את החינוך שקיבל בבית אבא. חינוך עם רגישות עצומה שלא לבייש אדם, עד כדי כך שהמלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא, ולא עוד אלא שהריהו כשופך דמים . מסתמא ידע את שידעה וכך נהגה תמר, כלתו של יהודה, ש'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים'. לא בכדי מבקשים אנו בברכת חודש 'חיים שאין בהם בושה וכלימה' [ברכות טז:]. אומר מרן הרב קוק בעין אי"ה: אם כי האדם יש לו חסרונות טבעיים מצד גופו שראוי להתבושש בהם, אבל הפעולות יהיו כולם מצד השלימות ולא מצד חומריותו. על כן תפילתו היא שבתוך החיים שהם פעולותיו הבחיריות, לא יהיו בהם בושה וכלימה, כי יהיו נעלות לצד היתרון שראוי להתפאר בהם.
כזכור, הבושה ירדה לעולם בחטא אדם הראשון וחווה אשתו, אם כל חי. ברגע שאדם-הראשון וחווה חטאו במצות 'לא תעשה' היחידה שבה הם צוו, מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ' [בראשית ב,טז-יז], נשמעה בחלל שאלת השאלות של יוצר האדם לאדם - אַיֶּכָּה? לא הייתה זו שאלה על נ.צ. מטרתה הייתה להציב מצפן יומי לאדם הפרטי, לאומה הישראלית ולאנושות כולה. אַיֶּכָּה בפעולותיך ובמעשיך בעוה"ז כנזר הבריאה שזכה לצלם אלוקים? אַיֶּכָּה בתיקון העולם לו נדרש האדם, לו נדרשים בני עם סגולה הקרויים אדם, ולו נדרשת האנושות בשמירת הקיים, כל אחד בתחומו מאז נפילת אדם הראשון בחטאו.
לצד עונשו, גירושו מגן-עדן, קיבל האדם גם ברכה מיוחדת, ככלי עזר בשאיפה לחזרתו למדרגתו שלפני החטא, והיא הבושה ועמה כותנות העור. אומר הרש"ר הירש: בחסד ה' על האדם נתן בליבו את רגש הבושה... המודיעו תמיד על נחיתות עצמו, כי כך נעשה האדם אפוטרופוס ושומר עצמו. ומוסיף, הבושה קרובה לענווה ולצניעות. העניו מכיר בנפשו האם תוכו כברו, האם מתאים הוא לתפקידו. האם מקיים הוא כדבעי את ייעודו 'לעבדה ולשמרה' בשמחה לפני ה'. לכאורה תמוה אפוא, מדוע יוסף חשש שאחיו יתביישו בפני המצרים, כדברי רש"י, הרי לפי הרש"ר הירש יתרון הבושה גדול הוא? לולי דמיסתפינא, הייתי אומר שבושה לאחי יוסף בפני המצרים, היא גם חילול ה' גדול, ולכן ודאי שהיה עליו למנוע מהם בושה בפני גויי הארץ. מחד מחויבים אנו להישמר מכל משמר שלא לבייש אדם, אך מאידך אם חש אדם בושה, עליו לראות בה מעלה גדולה לעצמו.
חז"ל אומרים, כי שלוש התכונות המאפיינות את עם ישראל הן: 'רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים'. למידת הבושה קיימת, אפוא, חשיבות רבה מאוד ובזכותה ניצלים מחטא ומעוון, כפי שאמרו חכמים [נדרים כ.] כל אדם שיש לו בושת פנים, לא במהרה הוא חוטא, שנאמר [שמות כ, כ ] 'אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ'. ודרשו מהי וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם' - זו הבושה. 'לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרו: 'סימן יפה לאדם שהוא ביישן'.
הבושה היא גדר חיה, ובלשון 'אורחות צדיקים', שנכתב על תיקון המידות שנכתב לפני קרוב ל-600 מאות שנה, הבושה מהווה מחיצת ברזל, בפני העבירות, או מפני שאדם מתבייש מבני אדם שיראוהו עובר עבירה, או ידעו עליו, או, וזו מעלה גדולה יותר, שמתבייש מפני ה' כשעובר על רצונו. אומרת הגמרא בברכות אם עבר עבירה ומתבייש בה מוחלים לו כל עוונותיו. ועוד אמרו במסכת אבות 'בושת פנים לגן עדן' [ה,כ].
מדרגתה העליונה של מידת הבושה היא שיכלם האדם על עוונותיו מלפני ה' יתברך... ובראות החוטא כי ה' יתברך מעביר עוונו, ומאריך לו, ואיננו נפרע ממנו, ולא כחטאיו עשה לו... יוסיף בושה בלבבו, כי הלוא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו, יבוש ממנו . [שערי תשובה, שער א, אות כב].
אך כאמור כגודל חשיבות מידת הבושה, כגדר בפני עבירות, כך על כל אדם להישמר מכל משמר מלבייש את זולתו, ולכך השלכות הלכתיות רבות. לדוגמה, רבן גמליאל תיקן שייקברו כל אדם בתכריכים פשוטים, כדי למנוע בושה מהעניים שאין ידם משגת . או הגמרא ביומא האומרת שאין לפרט חטאים בפומבי כאשר הדבר עלול לבייש . כמו כן, אין להכריח אדם להשיב אבדה בדרך העלולה לבזותו. דת"ר [דברים כב, א] ' ולֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? [מתי רשאי להתעלם] היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו [בבא-מציעא ל.].
האם בושה דוחה איסור דרבנן? התשובה היא חיובית לשיטת הרמב"ם, רש"י ותוספות [רמב"ם כלאיים י, כט] וכך כותב הרמב"ם: הרואה כלאיים של תורה [האסורים מהתורה] על חברו, אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשבת אבדה? מפני שהוא לאו של ממון. ולמה נדחה בטומאת מת? הואיל ופרט הכתוב 'ולאחותו', מפי השמועה למדו, לאחותו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצווה.
אבל דבר שאיסורו מדבריהם [מדרבנן] הרי הוא נדחה מפני כבוד-הבריות בכל מקום. ושואל הרמב"ם, הרי לכאורה כתוב בתורה 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [דברים יז,יא] ? הרי לאו זה נדחה, מפני כבוד הבריות. לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם, אינו קורעו עליו בשוק, ו[האדם עצמו] אינו פושט את בגד השעטנז בשוק, עד שמגיע לביתו. ואם היה שעטנז האסור מן התורה - פושטו מיד.
לעניין מצוות תוכחה - 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויקרא יט,יז], אומר הרמב"ם: המוכיח את חברו תחלה, לא ידבר אליו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו, ופניו משתנות? תלמוד לומר, 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים. אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה עליו, עוון גדול הוא. שכן אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך, צריך אדם להיזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימים אותו ברבים! ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזים ומקללים אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל.[הלכות דעות ו,ח]. בירושלמי, [פאה ח,ח] אף צדקה יש לתתה בדרך שאינה מביישת. אומר דוד בתהלים [מא,ב] 'אשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'', זה המסתכל במצווה היאך לעשותה. כיצד היה ר' יונה עושה, כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו, היה אומר לו: בני בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואתה פורע כשתגיע אליך אותה ירושה.
נפסק בשולחן ערוך שיש לומר בכניסתנו לבית-המדרש 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקינוּ וֵאלֹקי אֲבֹתֵינוּ, שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵרַי, שֶׁלֹּא אֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא, וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר, וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. כִּי יְיָ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאֹת מִתּוֹרָתֶךָ. [אורח-חיים קי,ח]. לע"ד, תפילה דומה יש לחבר לכל מחזיק קולמוס או מיקרופון כזהירות שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה מפני גרימת בושה לאדם או לקבוצת בני-אדם, וכל שכן שלא יכשל בהוצאת דיבה, פייק-ניוז וגרורותיו. וזאת מתוך לימוד מיוסף הצדיק בפרשתנו. כי יוסף הצדיק הגדיל לעשות.
יוסף הילך בין הטיפות. הרי לו היה זה בימינו אנו, כל האחים, גם אם נלך לשיטת המלבי"ם שחששם היה שיוסף עומד להוציאם מכלל ישראל, והוא יהיה הממשיך את בית-ישראל לבדו, היו הם אמורים להיות נידונים על ניסיון וקשירת קשר לרצח, וגם על סחר בבני-אדם בעשרים כסף, כשיוסף הוא המושא. [אגב, זאת גם על פי שבע מצוות בני-נח]. אולם יוסף-הצדיק נמנה על 48 נביאים שהיו לישראל, כפי שאומרת הגמרא במגילה [יד.], וכדברי המדרש 'ברוח הקודש היה אומר' את פתרון חלומותיו [בראשית רבה פ"ט,ג]. לכן גם לא הסתיר את חלומותיו מאחיו, כי כפי שאומרת המשנה בסנהדרין, [יא,ה]: הכובש את נבואתו... ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתם בידי שמים, שנאמר 'אנכי אדרוש מעמו' [דברים יח, יט].
שלא כיוסף, מרבית הנביאים ניבאו על עתיד עם-ישראל, אך לא על עצמם, יוסף חולם ומנבא על עצמו. הוא בעצמו אמור לממש את חלומותיו/נבואותיו. לכן, מחד ביקש למרות הקושי הנפשי, לממש את הנבואה ולראות את אחיו משתחווים לו, כי זהו רצון ה'. ומאידך דקדק יוסף-הצדיק שלא לביישם, ואמר, 'הוציאו כל איש מעלי', כי ודאי אין זה חלק מרצון ה', ועל כך לא חלה הנבואה. להיפך, רצון ה' שחלילה לא יבייש אדם את זולתו. לכן מתוך התבוננות בנבואתו, היו נהירים לו שבילי דרקיע ולכן אומר הוא לאחיו 'כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם'. ומוסיף רש"י 'להיות לכם למחיה', היינו, למענכם ירדתי מצרימה, ואתם לא הייתם אלא כלי בידי בורא-עולם.
יוסף כה בטוח באספקלריה המאירה שבקרבו, עד שאומר לאחיו, 'לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם'. די ברור שהדבר מתיישב על לב האחים, שהרי רואים הם בפועל שחלומות יוסף לא היו חלומות שווא, וכי הם מתגשמים לעיניהם.
ואשר על כן, ממשיך יוסף, 'מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹקים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד'. עלו אל אבי, יוסף זוכר ומודע לכך שלארץ-ישראל עולים, כדברי רש"י 'ארץ ישראל גבוה מכל הארצות' [קידושין סט.], אך עתה אבי, אל תעמוד, כי עומדים להתקיים דברי ה' לאברם-אבינו, 'וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'. ואכן בהמשך הפרשה דברי יוסף מקבלים חיזוק מה', האומר ליעקב: 'וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם'.
וזאת לְפִי שֶׁהָיָה מֵצֵר עַל שֶׁנִּזְקַק לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ [פרקי דרבי-אליעזר ל"ט].יוסף פועל אפוא בפרשתנו כנביא, נביא צדיק, ולכן גם כשנופל הו על צווארי אחיו בנימין, שלא ראה מזה כ"ב שנים, 'ויבך', בוכה הוא על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין וסופם להיחרב, כדברי רש"י, על פי מסכת מגילה . מבט ענק מראש צורים על עתיד היסטוריית עמנו, גם כשמבחינה רגשית ודאי באותם רגעים נכמרו רחמיו וגעגועיו לאחיו הקטון. יוסף בכה על שנאת החינם של האחים כלפיו שתופיעה בעתיד כששנאת חינם תביא לחורבן בית שני. אך עם זאת נזהר בכבוד אחיו, ביודעו שכבוד הבריות חביב עד מאוד ואין לך מידה חביבה ממנה, כדברי המאירי , וכפי שאנו למדים מהמלאכי השרת, הנותנים רשות זה לזה וחולקים כבוד זה לזה, וכל אחד אומר לחברו 'אתה גדול ממני', וזאת אף-על-פי שאין בהם יצר-הרע, קל וחומר בני-אדם שיש בהם יצר-הרע. [אבות דרבי נתן פרק כו]. וכדברי המשנה באבות 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך' [ב,י].
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל