מהלכיה האחרונים של ממשלת ישראל נתקלים במאמצי התנגדות מצידה של היועמ"שית ובג"ץ. האם אנחנו כבר בעיצומה של מלחמת רשויות? האם יש בידיה של הממשלה דרך להתמודד עם המציאות המונעת ממנה ליישם מדיניות? על כך שוחחנו עם הפרופ' אבי דיסקין, מומחה למדעי המדינה.
פרופ' דיסקין קובע כי מלחמת הרשויות החלה למעשה כבר בשנת 1993 בתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה, ומאז נמשכת מלחמת הרשויות לאורך שנים ובתקופה זו היא מגיעה לשיאים. "למעשה אנחנו היום במלחמת רשויות שמשתלבת במלחמת אזרחים כבושה ולא אלימה", אומר דיסקין ומסביר את המונח במילים "בנתיים לא נשפך דם ברחובות, אבל יש סיכוי שיישפך".
"הנקודה המכרעת הייתה פסק דין שניתן נגד רבין על ידי אהרון ברק ב-93', ובו נאמר לראש הממשלה שהוא לא זכאי לייצוג בבית המשפט, לא הוא, לא הממשלה או אף שר, אלא אם הייעוץ המשפטי יאשר זאת. כלומר, מעמד הרשות המבצעת נחות ממעמדו של אחרון העבריינים הזכאי לייצוג של הסנגוריה הציבורית אם אין לו כסף. לראש הממשלה ולשרים אין זכות ייצוג שכזו אלא אם היועמ"ש מאשר זאת", מנתח פרופ' דיסקין ומוסיף כי הנקודה המשמעותית השנייה במלחמת הרשויות הייתה בקביעה לפיה "היועמ"ש הוא המייצג של ראש הממשלה, הוא ראש הממשלה הסביר, גם אם דעתו הפוכה מזו של ראש הממשלה וגם אם הוא דורש מראש הממשלה לבצע משהו שאינו נדרש על פי החוק או מנוגד לתקדימים המשפטיים שהיו עד אז".
"המלחמה בין הרשויות התחילה אז, ב-93', לא עם ממשלת ימין. זה לא עניין של ימין ושמאל. היום זה כבר כן עניין של ימין ושמאל. לאחרונה כמעט כל החלטה של בג"ץ אין לה נימוקים חוקיים ומשפטיים, אלא נימוקים ערכיים כלומר פוליטיים", דוגמאות בולטות לכך מציין פרופ' דיסקין בהחלטה אודות השופט קולה ופיטורי היועמ"שית שנפסלו. "החוק אומר באופן ברור שהסמכות נתונה בידי הממשלה".
באשר לטענה לפיה את פיטורי היועמ"שית היה צורך להעביר דרך מסלול סדור הקבוע בחוק, מבהיר פרופ' דיסקין כי לא מדובר בקביעה חוקית אלא בנוהל שהממשלה קיבלה לאחר פרשת בראון-חברון. "הממשלה קיבלה החלטה על נוהל מסוים שבו יבוצעו הדברים אבל לא מדובר בחוק, וממשלה יכולה לבטל את ההחלטות של עצמה. מה שנעשה עכשיו הוא שהנוהל עולה מעל דרגת החוק. הדברים תלויים במה שהשופט מחליט באותו רגע, גם אם ההחלטות סותרות זו את זו בהפרשים של שבוע. אין דבר כזה בשום מקום בעולם, כולל במדינות לא דמוקרטיות שבהן יש מראית עין של שלטון חוק והיררכיה בין החוקים. פירמידת הנורמות מקובלת אפילו במדינות דקטטוריות".
דיסקין מזכיר כי ההחלטה האחרונה אודות פסילת פיטורי היועמ"שית, התקבלה ברוב של 7:0 על אף שהשתתפו בדיון גם שופטים הנחשבים שמרנים. המשמעות היא ש"אין יותר חוק, לית דין ולית דיין. איש הישר יעשה", כלשונו. "יש כאן מאבק כוח שבו פניהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לשלום ולא מעוניינים להביא לקרע מוחלט, ומולם יש גוף של מערכת המשפט שכל מעשיו מנוגדים לחוק. הדוגמא הברורה היא שאין נשיא לבית המשפט העליון. אין אדם שמחזיק כתב מינוי חוקי שכולל חתימה של ראש הממשלה או השר הממונה. זאת מעבר לדרך שבה האיש מינה את עצמו, מעבר לכינוס הוועדה שנעשה תוך ניגוד עניינים, לא חוקי ובניגוד לנוהל ועוד לא דיברנו על עבירות הבנייה המרחפות מעל ראשו של הנשיא. בישראל כבר אין שלטון חוק, אבל יש צד שמתמחה בכתיבת מסמכים שאין להם אחיזה בשום נורמה, ויש צד אחר שמשתדל בכל כוחותיו מנוע קרע מוחלט".
לדבריו, מציאות זו אותה הגדיר כ'מלחמת אזרחים כבושה' נובעת מכך ש"בצד אחד יש רשות נבחרת ומבצעת שפועלת מתוקף סמכות שקיבלה מהרשות המחוקקת, הצד הזה כאילו בידיו הצבא והכסף, הארנק והחרב, אבל זה רק כאילו כי אין לו ארנק ואין לו חרב כי בצד השני יש את רוב התקשורת, רוב האקדמיה, אספסוף של בורים שלא יודעים על מה הם מדברים אבל בידיהם המשטרה השב"כ שעושים כל הישר בעיניהם. הצד הזה מנסה למנוע קרע מוחלט ושפיכות דמים, והצד השני נלחם מלחמת מאסף שתסתיים ברבות השנים ואנחנו רואים כבר את הבקיעים שלה".
בהקשר זה של הבקיעים המתגלים במערכת הוא מזכיר כיצד "רק אתמול ראינו שהפצ"רית נחשפה בקלקלתה כאשר היא מארחת את המשנה הבכיר ביותר לייעוץ המשפטי, שנמנע ממנו על ידי בג"ץ מלהיות מעורב בכל דבר ועניין והוא בכל אופן מתערב. זו מלחמה ללא חוקים, ללא דיינים וללא כפיפות לחוק".
"מרותו של הדין היא מרותו של החוק הכתוב, אבל אין אצלנו חוק כתוב וחרוט. הוא הפך למרמס ולבדיחה לפחות מאז 93', ולדעתי מאז תחילת שנות השמונים כשפרצה הפרשנות התכליתית שהמציא אהרון ברק, וכרגע הגענו למצב שבו אפילו לא מעמידים פנים שכאילו יש חשיבות לחוק, ולזה שותפים גם השופטים שאינם נחשבים אקטיביסטים".
בנקודה זו שאלנו את פרופ' דיסקין אם יש בו הערכה לאופן המאופק שבו נוהגת הרשות המבצעת והמחוקקת, הממשלה והכנסת, מול התנהלותו הבלתי חוקית של הצד שמנגד, הרשות השופטת, איפוק שתכליתו מניעת קרע ושפיכות דמים, כפי שהוא עצמו אמר.
הוא משיב ואומר כי אם לא הייתה מדינת ישראל תחת סכנה קיומית מיום היווסדה, היה הוא עצמו אומר שעל אף שהוא סולד משפיכות דמים וסבור שיש לעשות כמעט הכול כדי להימנע ממנה, שאין מנוס מכך שהדבר יקרה. אך מאחר וחרב מרחפת מעל ראשה של המדינה, ולאחר שחזינו כולנו במרד האלים שקדם למלחמה, מרד שהביא למותם של שניים, לשריפת כבישים, לסרבנות ועוד, מה שמבהיר כי הצד שמנגד מוכן לבצע מעשים שלא ייעשו מאחר שהוא רואה בעצמו אליטה אל מול קהל של בבונים מושחתים, הרי שבמציאות כזו "אין לי אלא להסיר את כובעי בפני הממשלה והרשות המחוקקת על יכולת האיפוק שלהם, אבל בקרוב הדבר יבוא לידי סיום. הבקיעים בחומה כבר קיימים כמו במקרה הפצ"רית, השקרים לבג"ץ, השינויים בתקשורת, מיעוטם של המפגינים, כל אלה מראים שהמצב משתנה".
"תיקון מלא של המצב ייקח עשרות שנים, אבל המצב יתוקן לאט או מהר ואני מקווה שללא שפיכות דמים. המצב הקיים לא יוכל להמשיך עוד. אין לזה אח ורע גם לא בדיקטטורות הנוראות ביותר והמשטרים הנוראים ביותר שהיו במאה הקודמת", הוא משוכנע. "אנחנו רואים את מיעוט המזדהים עם המחנה האספסופי שהולך וקטן, אנחנו רואים את הצילומים, אי אפשר עוד לטאטא את הדברים מתחת לשטיח ולכן בטוח שהדברים ישתנו ואני מקווה שבקצב מהיר ככל האפשר".