מכירים את התגובות מרימות הגבה לסבב המילואים החמישי או השישי שלכם במלחמה: "מה, אתה עדיין בתוך הדבר הזה?".
פעם אחר פעם נאלץ המילואימניק המסכן לשכנע את חבריו לעבודה או לקהילה שלמרות שבתקשורת כבר הצהירו על הפסקת אש ועברו לדווח על השלום שבפתח, מה לעשות שהאויב עדיין כאן איתנו ודבר לא השתנה.
מבחינת מרבית הציבור, המלחמה הסתיימה ולכן גם אין צורך יותר במעטפת כלשהי לחיילי המילואים ומשפחותיהם, שמוצאים את עצמם קרחים מכאן ומכאן.
במציאות דומה נתקלו בחודשים האחרונים עשרות המתיישבים שזכו להטלת סנקציות מצד מדינות זרות במסגרת הגל האנטישמי שפקד אותנו בתחילת המלחמה. הסאגה החלה בימיו של נשיא ארה"ב הקודם ג'ו ביידן. כחלק מהניסיון ללחוץ על ישראל ולייצר מצג של "אלימות משני הצדדים", חתם ביידן על סנקציות דרקוניות כנגד מספר דמויות מובילות בהתיישבות החלוצית.
את השמות כמובן ביידן לא הכיר, אבל כמו תמיד היו "מוייסרים" מארגוני שמאל קיצוני שדאגו ללקט בשבילו. הסנקציות כללו לא רק איסור כניסה לארה"ב, אלא בעיקר הגבלות כלכליות שבשל מדיניות הבנקים המחפירה בישראל נטלו למעשה מאותם אנשים את האפשרות לנהל אפילו משק בית בסיסי. אין אשראי, אין משכנתא, אין תדלוק של הרכב, הבנק חסום כמעט לגמרי וכל העברה למעון של הילדים דורשת סדרת אישורים של מנהל הבנק. וזה לא הסתיים שם. בשל השקעות ועסקים שניהלו באותן מדינות, סירבו חברות ביטוח רבות לאשר פוליסות לרכב או לבית לבעלי הסנקציות. אפילו גוגל השעתה את חשבונותיהם של חלק מהפעילים, וכסף שהיה באפליקציות כמו פייבוקס ננעל.
כשהצו הראשון שהוציא ביידן כלל כמה אנשים בודדים, העדיפו כולם להתעלם, להכיל ולקוות שהדבר יחלוף מאליו. אלא שהטפטוף הפך למבול. לבית הלבן הצטרפו שורה ארוכה של מדינות שערכו ביניהן תחרות מי תכה ביהודים חזק יותר, ופרסמו גם הן "רשימות שחורות" חדשות אחת לכמה חודשים. האיחוד האירופי, קנדה, בריטניה, צרפת, יפן, אוסטרליה ואפילו סינגפור. הממשל האמריקני גם הוא לא טמן ידו בצלחת והוסיף לרשימה עוד שמות רבים מקרב פעילי ההתיישבות ואנשי הימין. לא רק אנשי שטח צעירים כמו עבדכם הנאמן זכו להיכלל ברשימת הכבוד, אלא גם פעילים וארגונים ותיקים כמו בנצי גופשטיין, ברוך מרזל, דניאלה וייס וארגון רגבים.
רבות נכתב כאן בטור זה ובבמות אחרות על השאננות המסוכנת של הממשלה שכמעט ולא עשתה דבר בנושא. התרעתי בזמן אמת ולצערי אף צדקתי: אם שרי הימין לא יתעוררו - הסנקציות יגיעו גם אליהם. אך כל זה לא ממש עזר, בעלי הסנקציות נותרו ללא מענה ממשלתי מיידי כלשהו. הציבור הרחב מצידו נרתם בימים הראשונים ונתן גב, אולם לאורך זמן הייתה זו בעיקר הסביבה התומכת הקרובה של כל פעיל שסייעה לו לעמוד על הרגליים ולהמשיך לנהל את נקודת ההתיישבות או הארגון שהוביל. אחרי מאבק ציבורי שארך כמה חודשים הבטיח פעם בכמה זמן ח"כ כלשהו לעזור בעניין, שר האוצר סמוטריץ' עדכן מעת לעת בפתרונות חלקיים שגיבש עם המפקח על הבנקים ומיתנו מעט את ההגבלות, ח"כ לימור סון הר-מלך גיבשה דיון בנושא בישיבת הסיעה, ונראה היה שהעגלה מתקדמת לאט בדרך לפתרון אמיתי. לאט, מאוד לאט, אבל התחושה הייתה שיום אחד אחרי שתיווצר מאסה מספיק גדולה של "סנקציונרים", במיוחד כאלו ידועים ובעלי קשרים במקומות הנכונים, תאלץ הממשלה להידרש לנושא ברצינות ולאמץ את אחד הפתרונות המתבקשים שהונחו כבר מזמן על שולחנה. בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב טרפה את הקלפים והביאה לכך שכבר ביומו הראשון לתפקיד חתם הנשיא הטרי על צו שמבטל את כל הסנקציות שהטיל קודמו בתפקיד.
בהתיישבות נשמו לרווחה. הסנקציות האמריקאיות, אלה שהשפיעו בצורה החריפה ביותר על התנהלות הבנקים, חלפו מן העולם. אלא שלמרות הפרסומים, כרטיסי האשראי סירבו לחזור לעבוד. "תמתינו כמה ימים - לפעמים לוקח להם זמן לעדכן", הרגיעו אותנו כמה גורמים, אך הימים נקפו להם וחשבונות הבנק של רבים נותרו חסומים. הנימוק שנתנו הבנקים: הסנקציות האמריקאיות אמנם הוסרו, אבל ההגבלות שהטילו יתר המדינות עדיין בתוקף. כך מצאו את עצמם משפחות שלמות בפני שוקת שבורה. הממשלה כבר לא באמת מנסה לגבש מענה, האיחוד האירופי כנראה לא ייהפך לפרו ישראלי בקרוב ואפילו הלחץ הציבורי התפוגג אחרי שמבחינת מרבית הציבור הנושא כבר נפתר עם בחירתו של טראמפ.
"אנשים לא מודעים לזה בכלל, אבל אנחנו מנועים מלבצע אפילו פעולות פשוטות של משק בית כמו כל אזרח במדינה", מספרת ספיר בר יוסף שמנהלת עם בעלה חווה חקלאית בסמוך לנווה צוף בבנימין. "את האשראי של בעלי חסמו לחלוטין, אין ביט ופייבוקס וחסמו לו אפשרות לעסוק בהשקעות כלשהן. הדבר הכמעט יחיד שנותר לנו הוא העברה בנקאית, וגם בשבילה צריך להגיש בקשה כמה ימי עסקים קודם. עד עכשיו השאירו לפחות את חשבון הבנק שלי, אבל לפני כמה ימים הודיעו לנו מבנק ישראל שמבטלים גם את האשראי שלי".
איש חברון ברוך מרזל נושא עמו גם הוא סנקציות שקיבל משורת מדינות, אך בוחר להפנות אצבע מאשימה דווקא לבנקים שלדבריו בוחרים "להגדיל ראש": "לא רק את החשבון שלי הם חסמו, גם כל עמותה שהייתי חבר בה. במשך חודשים ארוכים הצליחו לשתק לנו את עמותת 'הכנסת אורחים' שפועלת למען הישוב היהודי בחברון, עד שיצאתי מתפקידי כמורשה חתימה בעמותה". מרזל מתאר את המצב האבסורדי בו הפך שמו למילה משחירה ומפלילה באופן מיידי: "עד היום הם חוסמים לנו מפעם לפעם תרומות שנכנסות. מספיק שיהודי שמכיר אותי ותומך בעמותה כתב בתיאור ההעברה "עבור ברוך מרזל" או משהו כזה בשביל שיחסמו אותה, למרות שכאמור אני כבר לא חבר שם. גם בחברת 'מגדל' סירבו לחדש לי את הביטוח, אבל התקפלו כשאיימנו בתביעה. נוח להם לזרוק אותך".
למשה שרביט, אחיו של סרן הראל שרביט הי"ד שנפל במלחמה ובעליה של חוות עמק תרצה, התרחש סיפור דומה. במשך זמן ממושך סירבו חברות הביטוח לאשר לו לרכוש פוליסות לא רק עבור החווה עליה הוטלו סנקציות בעצמה, אלא גם לכלי הרכב הפרטיים שלו כמו ריינג'ר התפעול של המשק. וכמו במקרה של מרזל, איום בתביעה שהגיש שרביט עשה את שלו ובחברה ניאותו לפתע לאפשר לו את שירותיהם.
ברשימתם של מרזל, בר יוסף ושרביט נמצאים עוד אנשים רבים, ביניהם כותב שורות אלו, שמתמודדים עדיין עם הגבלות קשות ושונות על ההתנהלות הכלכלית שלהם, בלי פתרון כלשהו שנראה באופק. כולם מדגישים שזהו הדבר האחרון שישבור אותם, שנקודות ההתיישבות והפעילות העניפה רק התרחבו עוד יותר מאז וש"למדו כבר לחיות עם זה", אבל מדינה ריבונית לא יכולה להרשות לעצמה את הפגיעה הזו באזרחיה.
***************
כשגל הסנקציות רק החל, הצעתי כאן בטור הזה שני צעדים פשוטים שניתן ליישם בנקל ויכולים לבלום ולעקר את הסנקציות מתוכנן. את הראשון והמרכזי שבהם סירבה עד כה הממשלה לבצע, והשני נוסה חלקית בידי השר סמוטריץ' ונבלם על ידי נתניהו. הצעד הראשון נגע בהגבלה הקשה ביותר בין המגבלות שהביאו עמן הסנקציות - עיקול חשבונות הבנק. התנהלות הבנקים בישראל נבעה מהחשש להיותם חשופים לסנקציות בעצמם מצד המדינות בשל שיתוף הפעולה עם אותם לקוחות.
לכך ישנו כבר פתרון מתבקש וידוע שהעובדה שלא נעשה עד היום מבישה ומקוממת. במדינת ישראל ובמדינות רבות אחרות ברחבי העולם קיימים חוקי איסור מימון טרור ואיסור הלבנת הון. על שני החוקים הללו כמובן, הבנקים ברשות הפלסטינית שמחזיקים חשבונות רבים של חמאס וארגוני טרור אחרים מצפצפים באופן בוטה. לאור העובדה הזאת בנקים רבים בישראל שמנהלים מסחר ושיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית בעצמה ובנקים פלסטינים אחרים, היו עלולים לספוג קנסות כבדים ואף הליכים פליליים שיפתחו כנגדם, דבר שהיה גורם להפסקת היחסים הכלכליים עם הרש"פ באופן מוחלט.
כדי למנוע את ה"אסון" הזה שהיה עשוי להביא בסבירות גבוהה לקריסת הרש"פ, הגה אז צוות מומחים מטעם משרד האוצר רעיון שאושר על ידי הקבינט המדיני ביטחוני. לפי המתווה שגובשה, תעניק המדינה לבנקים חסינות מפני תביעות בישראל, לצד שיפוי על תביעות העלולות להיות מוגשות נגדם בחו"ל בחשד למעורבות במימון טרור. מי שדרשו בין היתר את רשת ההגנה הזאת היו הבנקים "הפועלים" ו:דיסקונט" שהודיעו למשרד האוצר כי בכוונתם להפסיק להעניק שירותים בנקאיים לבנקים הפלסטיניים, בשל חשש להגשת תביעות פליליות נגדם על ידי רשויות בחו"ל. במקרה הנוכחי של הטלת הסנקציות על פעילים בהתיישבות מיהרו אותם בנקים לנעול את חשבונותיהם של הפעילים, אך כמעט שנתיים חלפו מאז ובממשלת הימין הנוכחית לא התנדב אפילו שר אחד להציע את רשת ההגנה הזו שהוענקה ליישות טרור רצחנית - גם לטובת אזרחי המדינה החלוצים.
הצעד השני והמתבקש הוא הסרת חסינותה של הרשות הפלסטינית - יקירת נפשם של חורשי רעתנו וגיבוש סל פעולות נגדה. מהלך כזה אם היה מיושם אפילו לזמן קצר, היה מביא מהר לסדקים משמעותיים ברשות שעומדת גם כך על כרעי תרנגולת ומבהיר היטב לאיחוד האירופי שלמטבע ישנם שני צדדים ומוטב שיחזיר את המצב לקדמותו. את המהלך הזה ניסה סמוטריץ' כשר האוצר לבצע בין היתר כתגובה לצעדים שקידמה הרש"פ באו"ם כנגד ישראל, אך נבלם בידי נתניהו שממשיך עד לרגע זה למנוע את הוצאתו לפועל.
למעט אם האיחוד האירופי יהפוך לפתע לאוהב ישראל נלהב, הסנקציות כנראה לא הולכות להיעלם מחיינו וסביר שילכו ויתרחבו בכל פעם שישראל תנצח בחזית כלשהי והלחץ הבינלאומי יגדל. התרענו שאם הממשלה תתעלם זה יגיע גם אליה, והנה סמוטריץ' ובן גביר כבר זכו לסנקציות משלהם מצד מספר קטן של מדינות לעת עתה. כעת נגמרו התירוצים - גם לשרים וגם לראש הממשלה. זה הזמן לדפוק על השולחן, לגלות ריבונות ולדאוג לאזרחי המדינה שלכם שנדרסו תחת הרדיפה האנטישמית בשל פעילותם למען עם ישראל וארץ ישראל.