במסדרונות הכנסת, שם ציניות ופרגמטיזם משמשים בערבוביה, דמותו של חבר הכנסת דן אילוז בולטת בנוף. לא רק בגלל המבטא הצרפתי הקל או החליפות המוקפדות, אלא בגלל התקופה הקיצונית שעוברת עליו בימים אלה ממש.
חודש אחד, דחוס וגדוש, קיפל בתוכו את כל מעגל החיים היהודי והישראלי: אבל ושמחה, חיים ומוות, פוליטיקה קטנה וחזון גדול.
בראיון באולפן ערוץ 7 הוא משתף בתחושות המעורבות שליוו אותו בשבועות האחרונים, תקופה בה נאלץ לנווט בין אבל כבד על מות אימו לבין השמחה העצומה על הולדת בתו, כל זאת כשהוא עסוק באופן עמוק בחוק הגיוס.
"היה חודש קצת מורכב. איבדתי את אמא שלי וכמה ימים אחר כך נולדה לי בת. זו הייתה רכבת הרים של תחושות", מתאר אילוז.
דווקא ברגעי השבר, הוא גילה את הפנים היפות של הפוליטיקה הישראלית, אלו שלרוב נסתרות מעין המצלמות. "אחד הדברים שמאוד ריגשו אותי, היה שבשבעה הגיעו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית. היו שם אפילו חברי כנסת חרדים, שכועסים עליי בגלל דברים מסוימים, אבל הגיעו כדי לכבד. אנחנו רגילים לראות את הכנסת כמקום של קרבות, אבל בסוף, בפן האישי, יש כבוד הדדי".
המעבר מהשבעה לשגרה התובענית של הכנסת אינו פשוט, בטח לא כשיש בבית תינוקת בת יומה וילד בן שנה וחצי. "להגיע לכנסת ולהתווכח אחרי שעתיים של שינה, זה יותר קשה מאשר אחרי לילה של שינה ", הוא מודה בחיוך עייף.
אילוז מתאר הורות פעילה ומעורבת, כזו שלא מסתתרת מאחורי התואר "חבר כנסת". "אני קם בלילה, אני שותף".
הקשר העמוק לאימו הוא גם המפתח להבנת הציונות הבלתי מתפשרת של אילוז. כמי שעלה לארץ לבדו בגיל צעיר, הוא רואה בעצמו שליח המגשים את חלומה הגנוז. "אימא שלי היא הסיבה שאני פה בארץ. היא חינכה אותי לדבר הזה", הוא אומר. הוא מתאר רגע מכונן ביום העלייה שלו, כאשר אימו שלפה תעודת עולה ישנה שהוציאה כנערה אך מעולם לא מימשה. "היא אמרה לי, שתדע שאני עשיתי את כל התהליך הזה של העלייה לארץ, אבל ברגע האחרון ההורים שלי שכנעו אותי שלא. עכשיו אני רואה אותך עושה את זה, ואתה ממלא אותי גאווה שאתה מסיים את מה שאני לא סיימתי".
תחושת השליחות הזו מלווה אותו מאז נחת כאן לראשונה בגיל 17, כתייר שהתאהב במדינה ממבט ראשון, או ליתר דיוק - ממבט על שלטי הרחוב. "עברית בשבילנו הייתה שפה של ספרים, השפה הסודית שלנו היהודים. אבל לראות אותה ברחוב היה הלם. הוצאתי את המצלמה וצילמתי שלטים בעברית".
הלהט הציוני הזה הוא בדיוק מה שמוביל אותו כיום לעימות חזיתי מול חבריו לקואליציה ולמפלגה בסוגיית חוק הגיוס. אילוז, שמגדיר את עצמו כאיש ימין מובהק, מסרב ליישר קו עם המשמעת הקואליציונית בנושא שהוא רואה בו דיני נפשות. המוטיבציה שלו אינה פוליטית, אלא נובעת מהשטח, מהחברים למילואים שקורסים תחת הנטל.
הוא מודע למחיר הפוליטי ולמתיחות עם חברים קרובים, כמו ח"כ בועז ביסמוט אותו הוא מגדיר "אחד החברים הכי טובים שלי".
עמדתו העצמאית של אילוז אינה מוגבלת רק לנושאי דת ומדינה. כמי ששירת בפרקליטות הצבאית, יש לו ביקורת נוקבת ומקצועית על המערכת המשפטית בצה"ל, מגיעה מתוך הקרביים של המערכת. הוא טוען כי הפרקליטות אימצה קונספציה שגויה של הגנת-יתר משפטית, שהתבררה ככישלון חרוץ בזירה הבינלאומית. "היינו הכי קיצוניים שיש בכל הצבאות שיש בעולם - ובכל זאת, קיבלנו את כל התביעות וצווי המעצר". המסקנה שלו חדה: ההחמרות לא מועילות, אלא פוגעות ביכולת הלוחמים לנצח. "אנחנו חייבים להחזיר את התפיסה שצה"ל צריך קודם כל ולפני הכול - להתעסק באיך לנצח".
לקראת שנת הבחירות המסתמנת, אילוז משדר ביטחון ביכולתו לשרוד את הפריימריז בליכוד, גם ללא משבצת העולים ששמשה לו כמקפצה. הוא מונה את הישגיו כהוכחה לכך שהוא פועל למען ערכי הימין הלאומי-ליברלי. "אני יודע שאנשים שמתמקדים קצת יותר מדי בטוויטר חושבים שאני מקבל גם על הראש, אבל אני אומר לך, כשאני יוצא לשטח, אני מקבל בעיקר אהבה", הוא טוען.
לסיום, כשהוא נשאל על העתיד, אילוז מציג תמונה מורכבת. האופטימיות שליוותה אותו אחרי ה-7 באוקטובר לגבי אחדות העם נסדקה. "התאכזבתי", הוא מודה, ומפנה אצבע מאשימה לשני הצדדים, כולל בתוך מחנהו שלו. "גם בצד שלנו יש אנשים שהם יותר מפלגים מאשר מאחדים".