במסדרונות ועידת החינוך המשותפת למרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ועיתון "מקור ראשון", התחושה הייתה של חיפוש דרך. אנשי חינוך, מנהלים ורבנים התכנסו לדון בעתיד הנוער הציוני-דתי, אך נדמה היה כי האתגרים שעל הפרק מעולם לא היו מורכבים יותר.
מצד אחד, טכנולוגיה שדוהרת קדימה ומשנה את כללי המשחק בכיתה, ומצד שני, שינויים תרבותיים עמוקים בתפיסת הסמכות והגבולות. בתוך הסערה הזו,
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, התארח בעמדת ערוץ 7 בועידת החינוך של הרשת ושל העיתון "מקור ראשון" ושרטט תמונת מצב מדאיגה לצד פתרונות הנדרשים למערכת החינוך הדתית.
השיחה עם הרב גודמן נפתחת דווקא באיום הטכנולוגי הגדול של השעה: הבינה המלאכותית (AI). בעוד רבים במערכת החינוך רואים בכלי הזה אויב שמייתר את הלמידה המסורתית, הרב גודמן מבקש לאמץ גישה מורכבת יותר. "א', אני רואה בו אתגר ולא אויב. בשורה התחתונה יש לב, יש נפש, יש אנושיות. ה-AI יכול לפנות זמן, קודם כל של המורה עצמו. חלק מהעבודות הטכניות שהוא עושה - המחשב יעשה לו בשנייה. שנית יתפנה גם זמן של התלמיד שיאפשר לו מפגש בינאישי". בעיני הרב גודמן, הטכנולוגיה אינה התחליף למורה, אלא הפלטפורמה שמאפשרת את הדבר האמיתי - המפגש הבין-אישי, השיח הכיתתי והלימוד המעמיק.
העמדה הזו לא נובעת מתמימות. הרב גודמן הוא מודע היטב לשימוש הציני והשטחי שנעשה לעיתים בכלים אלו, ומביא דוגמה הממחישה את האבסורד שבמצב הנוכחי, שבו הלמידה הופכת למשחק של חתול ועכבר. הוא מתאר מציאות של "גנבים מול גנבים", שבה תלמידים משתמשים בבינה המלאכותית כדי לענות על שאלות מבלי להבין דבר, ומורים נאלצים להמציא תחבולות נגד. בסיפור משעשע אך מטריד, הוא מתאר כיצד מורים נאלצים להתחכם לתלמידיהם: "אני מכיר מורים שהשחילו בתוך שאלון במתמטיקה, בגלל שהם ידעו שהלכו עם זה ל-AI, השחילו בקשה לארבע מסעדות טובות בפריז. כלומר, התלמידים לא שמו לב שזה היה כתוב". התוצאה הייתה צפויה: התלמידים העתיקו את השאלון לתוך הצ'אט מבלי לקרוא אותו, והמורה קיבל תשובות שכללו המלצות קולינריות בצרפת. "הילד לא קורא את השאלה ואת התשובה. אם נצליח והמציאות תאלץ אותנו לטפח רצון אמיתי ללמוד, לחשוב ולעמול, נרוויח גם מהבינה המלאכותית".
"אני רואה לנגד עיניי מציאות שבה חלק מהזמן ילדים יוצרים לבד סרטים, תמונות, שירים, שמבטאים את החומר הנלמד באמצעות AI - אבל הם מבקרים ומתכתבים איתו. חלק מהזמן אין סמארטפונים ואין מחשבים או טלפונים ופשוט לומדים, חושבים, נפגשים בקבוצה עם המורה", מסביר הרב גודמן.
אולם, האתגר הטכנולוגי הוא רק קצה הקרחון. בהמשך השיחה, הרב גודמן נוגע בעצב חשוף הרבה יותר של מערכת החינוך הישראלית והדתית-לאומית כאחד: שאלת הסמכות והגבולות. אל מול האג'נדות הפרוגרסיביות הגורסות כי "הכל צריך לבוא מהלב" ושוללות כל סוג של כפייה או הצבת גבולות נוקשים, הרב גודמן יוצא למתקפה חזיתית. "זה רק עושה רע. נכון שבימי הסבא שלי הרביצו עם מקל על האצבעות אבל במקום ללכת למקום מאוזן ובריא באמצע, עברנו לקיצוניות מהצד השני".
את המחיר של גישת "הכלת היתר" הזו, הוא פוגש בשטח, במקומות הכואבים ביותר של החברה הישראלית. הוא מתאר מציאות של הפקרות, או כפי שהוא מכנה זאת - "שכונה". הביקורת של הרב גודמן אינה מופנית רק כלפי ההורים, אלא גם - ואולי בעיקר - פנימה, אל תוך חדרי המורים. הוא מזהה דור חדש של מחנכים שחוששים להפעיל סמכות, ששבויים בעצמם בתפיסות פוסט-מודרניות המקדשות את ה"זרימה" על פני המחויבות. "ככל שהמורה יותר צעיר, הוא בעצמו לפעמים יותר פוסט מודרני". התוצאה היא אינפלציה של הזדמנויות שמעקרת את היכולת להתמודד עם כישלון או לעמוד בלוחות זמנים.
ההשלכות של חינוך ללא גבולות אינן מסתיימות בשער בית הספר. הרב גודמן מתריע כי אנו מגדלים דור שיתקשה לתפקד במשימות החיים האמיתיות - בשירות הלאומי, בצבא ובחיים הבוגרים. "כמות הבנות שמגיעות לשירות לאומי ועוברות מקום שוב ושוב היא קטסטרופלית. גם אצל הבנים יש בעיות. נוצר אופי של דור שלא מסוגל להתחייב - בגלל עודף הכלה".
לקראת סיום, הרב גודמן מנסח מחדש את המושג "אהבה חינוכית". בניגוד לתפיסה הרווחת שאהבה משמעה מתן היתרים אינסופי וקבלת כל התנהגות, הוא טוען כי האהבה האמיתית היא זו המציבה גבול. "אני מסתכל לך בעיניים ואומר לך, אני אוהב אותך, ובגלל זה נתתי מועד ב', נתתי מועד ג', אין עוד מועדים. זה הציון שקיבלת".
המסר שלו להורים ולמורים הוא חד: התלמידים אינם מחפשים חבר נוסף, הם מחפשים מבוגר אחראי. הם "צמאים לגבולות", כדבריו. הצבת הגבולות אינה אקט של רודנות, אלא ביטוי עמוק של דאגה לעתיד הילד, מתוך רצון לגדל אותו כאדם בוגר שיודע לשמוע "לא", ומתוך כך יהיה ראוי ומוכן לקבל את ה"כן" הגדול של החיים.