רעות גיאת, סגנית ראש מינהל החינוך וראש תחום פדגוגיה במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, משוחחת עם ערוץ 7 בועידת החינוך של הרשת ו"מקור ראשון" על המחסור הגובר במורים ומחנכים בוגרי הציונות הדתית.
לדעתה, הלחץ החברתי להשתלב במוקדי ההשפעה הכלכליים והביטחוניים, יצר ואקום בכיתות הלימוד. "אמרו לנו - איפה אתם? לא רואים אתכם בהייטק, לא רואים אתכם בכלכלה. עשינו מאמץ, הלכנו לשם, ונשארנו חסרים במקומות אחרים".
גיאת רואה במשבר הזה אתגר. לדידה, הפתרון טמון בחזרה ליסודות - אל המורה כדמות מחנכת ומשמעותית, כזו המגיעה מתוך תחושת שליחות ולא כברירת מחדל תעסוקתית. "אני חושבת שצריך להבין שהמורה הוא הגורם המשמעותי בתוך החינוך", היא מדגישה. היא מתארת מציאות שבה המורים הטובים ביותר, אלו שנמצאים כיום במערכת, פועלים מתוך "אור בעיניים". הם אינם שם עבור תנאי השכר או החופשות, אלא מתוך אמונה יוקדת. אולם, היא מודעת היטב לכך שאידיאולוגיה לבדה אינה מספיקה כדי להחזיק מערכת לאומית, וכאן היא עוברת למתקפה על התפיסה הישראלית הרווחת.
בסיפור אישי מטלטל, גיאת ממחישה את העיוות בסדרי העדיפויות הלאומיים. היא מתארת מפגש עם סטודנטיות להוראה מצטיינות, שחששו מהסלוגן המיתולוגי "הטובים לטיס", שמא הוא מותיר את ההוראה כברירת מחדל לבינוניים. תגובתה לאותן סטודנטיות היא מניפסט חינוכי בפני עצמו: "זו סיסמה מעולה, פשוט כדי שיהיו טובים לטייס, צריכים להיות טובים בהוראה". הקישור שהיא עושה הוא ישיר וחד: אין קיום לחברה, לכלכלה, להייטק ולביטחון ללא תשתית חינוכית איתנה.
הבעיה, לשיטתה, אינה רק בתלוש המשכורת - שדווקא עבר שיפורים בשנים האחרונות - אלא ביוקרה המקצועית. "אין הערכה לתפקיד המורה בקהילה בישראל. החברה בישראל הפסיקה לראות בזה שליחות", היא קובעת בצער. המבחן האמיתי, לפי גיאת, הוא מבחן הגאווה ההורית. "אתה לא מוצא מספיק הורים שיגידו, הבן שלי הלך להיות מורה".
גיאת מתייחסת גם לעידן הבינה המלאכותית. בעוד רבים במערכת החינוך חוששים כי הטכנולוגיה תייתר את המורה, גיאת שומרת על קור רוח, כשהיא נשענת על פילוסופיה חינוכית עמוקה. "גם אם תכשיר מורים להיות מומחי בינה מלאכותית, אם אין להם את הדמות של המחנך, את יכולת הקשר האישי, את יכולת הדוגמה האישית, לא יעזרו לימודי הבינה המלאכותית", היא מסכמת.