תורת הלחימה: הלוויים הם דווקא ההוכחה לחובת הגיוס

בשני הטורים הקודמים ביארתי שבעת מלחמה על הגנת העם והארץ בני שבט לוי התגייסו ולחמו יותר משאר השבטים. ראשית, הכוהנים הובילו את הצבא בתפקידים המיוחדים שהועידה להם התורה בעידוד רוחם של הלוחמים. הלוויים היו השוטרים הממונים על קיום מצוות המלחמה, הם היו משחררים את הזכאים לפטור ומענישים את המשתמטים מחובת הלחימה.

מעבר לכך, שאר הכוהנים והלוויים היו מתגייסים כלוחמים רגילים, עד שמהם אף היו שרי צבא. רק במלחמת כיבוש הארץ לא שימשו כלוחמים רגילים, הואיל ולא קיבלו נחלה כאחד השבטים.

מכאן שאין לפטור בחורים שלומדים בישיבה משירות בצבא בטענה שהם כלוויים, שאם הם כלוויים עליהם להתנדב כחלוצים בראש הצבא מבחינה רוחנית וצבאית כאחד, וכחשמונאים שהובילו את המלחמה ביוונים.

שאלה חמורה

היו שטענו כי אומנם כן, הלוויים ולומדי התורה היו חייבים להתגייס לצבא ישראל, אולם זה היה בעבר, כאשר הצבא נהג בקדושה, וכל מעשיו על פי התורה והדרכת הסנהדרין. ואולם כיום הצבא מונהג על ידי ממשלה חילונית ומפקדים חילונים, ולכן אין בצבא קדושה, וממילא אין מקום ללומדי תורה להשתתף בפעילות צבא שכזה.

קדושת מצוות הגיוס לצבא

התשובה לכך היא שקדושתו של צבא ההגנה לישראל נובעת מכך שעל ידו אנו מקיימים שתי מצוות גדולות מהתורה: הצלת ישראל מיד אויביהם ויישוב הארץ. ממילא כל העוסק בקיום שתי המצוות הגדולות הללו מתקדש.

על הצלת נפשות אמרו חכמים במשנה: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, ה). ופיקוח נפש דוחה את כל המצוות (יומא פה, ב). ואף מצווה להסתכן כדי להציל נפשות, וכפי שאמרו חכמים: מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך" (סנהדרין עג, א). קל וחומר כאשר מדובר על הצלת כלל ישראל (משפט כהן קמג; ציץ אליעזר יג, ק; פניני הלכה העם והארץ ד, א, 1).

על מצוות יישוב הארץ אמרו חכמים (ספרי ראה פרשה נג) שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ועיקר המצווה שהארץ תהיה בריבונות ישראל, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…" (במדבר לג, נג-נד). 'והורשתם' פירושו 'ריבונות'. ומצווה זו שרירה וקיימת בכל הדורות, כפי שביאר הרמב"ן (הוספת למצוות עשה ד; דבר יהושע ח"ב או"ח מח; פניני הלכה העם והארץ ד, 2). וקל וחומר כאשר גויים רוצים לעקור אותנו מארצנו, שמצווה להילחם בהם גם משום הצלת נפשות, שכן אפילו על הצלת קש ותבן יש לערוך עימהם מלחמה ואפילו בשבת (עירובין מה, א; רמב"ם הל' שבת ב, כג; שולחן ערוך אורח חיים שכט, ו).

המצווה גם כשהמנהיגים חוטאים

בכל מה שלמדנו לגבי מלחמת מצווה, לא מצינו שום פטור ממצוות המלחמה בעת שהמלך רשע ואינו שומע לסנהדרין ולנביאים. כידוע, לצערנו חלק ניכר ממלכי יהודה וישראל עבדו עבודה זרה, והנביאים הגדירו אותם רשעים, ואף על פי כן לא נמנעו הצדיקים והנביאים מלהשתתף עימם במלחמות להצלת העם והארץ.

ההיגיון בכך ברור, מגמת המצווה היא להגן על העם והארץ, ואין אפשרות לקיים אותה בלא ארגון ממלכתי. לכן כל עוד המנהיגים מנהלים את המלחמה לשם כך, גם אם בתחומים שונים הם מרשיעים, מצווה להתגייס למען הצלת העם והארץ. זאת כשם שבהצלת חולה מחללים שבת, גם כאשר הרופא עובר עבירות רבות, כל עוד הוא מסוגל להציל את החולה.

כיוצא בזה אמרו חכמים: "שקל הכתוב (שמואל א' יב), שלושה קלי עולם כשלושה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל (גדעון) בדורו - כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו - כאהרון בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור - הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר (דברים יז, ט): 'ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם', וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. ואומר (קהלת ז, י): 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה'" (ראש השנה כה, ב).

מובן מאליו שככל ששמרו ישראל יותר את התורה והמצוות, כך זכו יותר לעזרת השם, אולם המצווה הגדולה להגן על העם והארץ לא התבטלה כאשר המלכים ורבים מהעם חטאו בחטאים חמורים.

החטאים שבין אדם לחברו חמורים מעבודה זרה

יתרה מזו אמרו חכמים שבין המצוות השונות, המצוות שבין אדם לחברו חשובות יותר מעבודה זרה. וכפי שאמרו בירושלמי (פאה א, א): שאפילו היו ישראל עובדי עבודה זרה, אם היו מאוחדים, היו מנצחים במלחמתם נגד אויביהם, שנאמר (הושע ד, יז): "חבור עצבים אפרים - הנח לו", ולכן בימי אחאב, למרות היותו המלך שחטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה יותר מכל המלכים, ואף הרג בנביאים, כיוון שהיו מאוחדים ולא היו בעלי לשון הרע, "היו יורדים למלחמה ונוצחים". לעומת זאת על ימי שאול ודוד אמרו: "כולם צדיקים היו" (במצוות שבין אדם למקום), אלא שהואיל ו"היה בהם דילטורים", "זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע" - "היו יוצאים במלחמה והיו נופלים".

מלכות בית חשמונאי

גם בימי מלכות בית חשמונאי היו מלכים רשעים, כדוגמת המלך ינאי שהרג רבים מחכמי ישראל (קידושין סו, א), והורדוס שהרג רבים מחכמי ישראל (בבא בתרא ג, ב). ואף על פי כן, כשעסקו חכמים במצוות המלחמה, והורו "שהכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה סוטה ח, ז), לא מצינו שום סייג שקובע שאם המנהיגים רשעים, אין מצווה לצאת בהנהגתם למלחמה על הגנת העם והארץ.

להפך, עצם מלכות בית חשמונאי נחשבה הישג גדול לעם היהודי, שעליו אנחנו חוגגים את ימי החנוכה, וכפי שכתב הרמב"ם שבזכות ניצחונות החשמונאים בימי החנוכה "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" (הל' חנוכה ג, א). בכלל מאתיים השנים כלולות השנים המרובות של המלכים הרשעים. וכן פירש רבי שמחה מאיר מדווינסק, על פי דברי הרמב"ם: "והנה עיקר הנס היה לניצחון מלכות אנטיוכוס וישראל קיבלו מלוכה מאתיים שנה, ולזיכרון צריך להאיר נרות" (משך חכמה בראשית לז, כד). וכן כתב הרב יעקב קמינצקי שהיות עם ישראל ברשות עצמו נחשב כמלכות, ולכן אף שמלכי חשמונאים מלכו שלא כפי הדרכת התורה והסנהדרין ונביא, נחשבה הנהגתם מלכות ישראל שהורו חכמים לומר עליה הלל (אמת ליעקב פרשת ויחי).

וכן כתב בכלבו (מה), שהיתה מלכות זאת כ"גאולה שלמה" שאומרים עליה הלל כיציאת מצרים. כלומר מצד המצווה הלאומית, הניצחונות היו 'גאולה שלמה', ולכן אומרים עליהם הלל, אף שרבים ממלכי חשמונאי היו רשעים. זאת משום שברור לכול שגם מלכות ישראלית שמלכיה רשעים כינאי והורדוס, עדיפה על שלטון נוכרים בארץ, ועל כן הורו חכמים לומר עליה הלל לדורות עולם.

סיכום

לסיכום, גם כאשר יש בעיות קשות בהנהגת הממלכה או המדינה, וגם כאשר יש תלונות צודקות על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, המצווה להתגייס לצבא כדי להגן על העם והארץ לא זזה ממקומה. הסיבה פשוטה, אחר כל הביקורות, בלא שיהיה לנו צבא היו אויבינו קמים עלינו לכלותנו, כפי שאירע לנו בכל ימי גלותנו.

סכנת חילון

שאלה: האם גם כאשר הגיוס לצבא עלול לגרום לחילון מצווה להתגייס?

תשובה: כשם שאם היו טוענים ששמירת שבת עלולה לגרום לאנשים לעזוב את היהדות (כפי שטוענים הרפורמים), לא היינו מקילים לחלל שבת, כך ואף יותר אין לבטל את מצוות הגיוס, הואיל ומדובר בפיקוח נפש. אלא צריך להכין את המתגייסים ככל האפשר להתמודדות עם השירות, ובד בבד יש לפעול ליצירת תנאים טובים לשמירת המצוות בצבא. אם נציגי הציבור החרדי היו תורמים לכך, המצב היה משתפר הרבה יותר.

המצווה לבקר כדי לתקן

בכלל המצווה לשרת בצבא כלולה גם המצווה לבקר את ראשי מערכת הביטחון ביקורת מועילה, הן על המדיניות הביטחונית והן על היחס לערכים יהודיים ולשמירת המצוות.

בתוך כך, חובה להזכיר כי למרות תקציבי העתק וכוח האדם האיכותי שעמדו לרשות מערכת הביטחון, היא כשלה בהבנת האויב שהפתיע בשמחת תורה תשפ"ד, ולא הצליחה להכריע את חמאס. במקום לערוך חשבון נפש עמוק, מפטירים כדאשתקד, ואף תובעים אישור של תוספות פנסיוניות שניתנו שלא כחוק למי ששירת בקבע עד גיל 45. גם בלא תוספות אלו, הפנסיה שלהם גבוהה פי חמישה מהפנסיה המקבילה בשירות המדינה, כאשר רק 20 אחוז מהם שירתו כלוחמים (שכן רוב הקצינים הלוחמים פורשים לפני גיל 45).

מעבר לכך שתוספות אלו נעשו שלא כחוק ולכן דינן להתבטל, הן מבטאות תפיסה קלוקלת של טיפוח המנגנון שכשל. נקווה שנציגי הציבור שלנו בכנסת כדוגמת חבר הכנסת עמית הלוי יצליחו למלא את תפקידם ויבטלו את התוספות המיותרות הללו, ויתבעו מראשי מערכת הביטחון להפנות את תקציבי העתק להגדלת משכורתם של הקצינים הקרביים ושאר הקצינים הזקוקים להם, כדי שימשיכו בשירותם הצבאי, וכמובן להשלמת הציוד החסר ביחידות הקרביות.