השבוע הזה עמד עבורי כולו בסימן הרב דרוקמן זצ"ל. בכל אשר פניתי, נפגשתי ופעלתי, ליוו אותי זכרו הטוב, תורת-החיים שלו, דבריו מאירי-הדרך.
כמעט שלא הצלחתי לדבר על נושא כלשהו בלי להזכיר מיד מה היה הרב דרוקמן אומר או עושה באותו נושא. במרחק של שלוש שנים, היזכרון כבר פחות כואב, והרבה יותר מחזק ומחייב.
הרב דרוקמן זצ"ל היה אתי בהדלקת נר שמיני של חנוכה בישוב החדש דורן שבהר חברון, ישוב שעצם הקמתו היא פלא, ובחנוכת שכונת "אורות נתנאל" בגבעה 26 של קרית ארבע, שכונה שהיא נחמה גדולה ממש בבחינת "מעפר קומי". מאליה התנגנה בראשי ברכת מעין-שלוש המוזיקלית שלו: "והעלינו לתוכה, ושמחנו בבניינה" - היש "ושמחנו בבניינה" גדול מזה?
הוא היה אתי בהכנסת ספר תורה למערת המכפלה, לזכרו של יוסף חיים רבוח ז"ל, באותו הלילה בו אמור היה עלם החמודות הזה לבוא בברית הנישואין. לא ידעתי למה התעקשתי להשאיר את האירוע הזה בלו"ז, על חשבון שעות שינה בהמשך הלילה, כי הרי את המשימות לקראת מחר חייבים להשלים. כלומר, כן ידעתי: הרי לא יתכן שמזמינים אותי לאירוע כזה ולא אגיע. לא כך למדנו הרב... ומבעד לשירה ולריקודים, כמו גם מבעד לדמעות באירוע המרגש הזה, ראיתי את הרב דרוקמן מחייך ושר ורוקד, ושמעתי אותו מדגיש, וחוזר ומדגיש מעומק הלב: "התורה היא חיינו!"
הרב דרוקמן היה אתי כשהעליתי בישיבת הממשלה את סוגיית חילול השבת בגלי צה"ל, לא ככפיה על החיילים הדתיים (אין כפיה כזו) אלא כפגיעה ערכית ופיקודית בערך קדושת השבת החקוק גם בפקודות המטכ"ל בכל יחידות צבא ההגנה לישראל (מלבד גל"צ). התבוננתי על חברי לשלחן הממשלה, בהם כאלה שידעו טעמה של שבת עם הרב דרוקמן, גם אם היום אינם חובשי-כיפה, וידעתי שגם בדמיונם עולה זכר פניו המאירות של הרב כשהוא אומר "אחלה פניך המאירים" רגע לפני "אשת חיל" בשלחן השבת בחדר האוכל של הישיבה.
הרב היה אתי כשקיבלתי את ההודעה המשמחת על החלטות מנהיגי הישובים אביבים ודובב, להצטרף למיזם הצמיחה הדמוגרפית שמוביל משרד ההתיישבות, לפתוח לרווחה את שערי הישובים לקליטת משפחות חדשות שאינן מבני המקום, ולהקצות קרקע להקמת שכונות-צמיחה עבורן. ההזמנה הרשמית לישיבת האסיפה הכללית בה יובאו ההחלטות לאישור, האירה לי באור יקרות ממסך הפלאפון. ידעתי שרק כך, מתוך התעוררות אמתית של רצון התושבים, מתוך התגייסות פנימית שלהם, ונכונות, לגמרי לא מובנת-מאליה, לתת אמון ולהטות כתף, רק כך נוכל לחולל מהפך אמתי בהתיישבות בגבול הצפון, מהפך שהוא כמעט בגדר תחיית-המתים לישובים שלא רק נפגעו במלחמה, אלא הוזנחו לאורך עשרות שנים. ידעתי: טוב עשיתי שנסעתי במיוחד את כל הדרך כדי לשבת אתם ולעורר בהם את הרצון להיות שותפים. ידעתי גם ממי למדתי שכך צריך לעשות: מהרב דרוקמן זצ"ל, שלא חסך כל מאמץ להגיע לשטח, להיות עם האנשים, לעורר אצלם את הרצון הפנימי שלהם.
הרב דרוקמן היה אתי כשנסעתי בלילה הלוך וחזור לעכו, כדי לפגוש באופן בלתי אמצעי את העובדים המסורים שלנו מכל רחבי הארץ, שעמלים שנים על הבאת תרבות יהודית לציבור, איש איש במקומו, כדי להודות להם על עבודתם ועל תרומתם לרוח הגדולה של עם ישראל, שהיא-היא שעומדת לנו במלחמה הקשה, כדי לשבת עם מי מהם שמבקש להשמיע את דברו ולבקש על מצוקותיו. וגם כשנסעתי שוב, לנתניה ולכפר יונה, לפגוש מקרוב את חברי הגרעינים שעושים שם עבודת קודש במסירות, להקשיב להם הקשבה אמתית, ולקחת אתי את דבריהם כחומר אממתי למחשבה. גם את חובת ההקשבה לשטח, והבעת ההערכה כלפי כל מי שפועל מתוך שליחות של "הנני" אין לי ספק שקיבלתי מהרב דרוקמן זצ"ל.
הוא היה אתי כשנפגשתי עם המשפחות השכולות של תלמידי ישיבת אור עציון, בטקס חנוכת בנין האברכים בו בכל דירה מונצח זכר יקיריהן שנפלו במערכות ישראל. אי אפשר היה שלא להיזכר בחרדת-הקודש בה נהג הרב לציין את יום הזכרון לחללי צה"ל, ועד כמה היו משפחות הנופלים חלק מובן מאליו מהיום הזה ומחיי הישיבה בכלל. הרב היה אתי כשהבטחתי למשפחות השכולות, שלא נסכים בשום אופן לוותר על פירוז מלא של רצועת עזה, כתנאי-סף לכל התקדמות או נסיגה, וכשהבהרתי שמטרות המלחמה התקדשו בדם חיילינו ואין לנו רשות לוותר עליהן.
הרב כתב אתי את הבקשה לראש הממשלה, לצרף את חברי פורום הגבורה לפגישותיו עם הנשיא טראמפ, כדי לוודא שהנשיא יפגוש את הכאב, החשש, והדרישה המוסרית האותנטית לנצחון מלא על החמאס, אצל מי ששילמו במערכה את היקר מכל. "אני ממש זועק מדם לבי לא להיכנע לטרור הערבי בשום פנים ואופן" - הדהדו באזני מילותיו של הרב כשעצרתי להודות לגיבורים האלה רגע לפני הכניסה לקבינט.
הרב זצ"ל היה אתי השבוע, ובעצם מלווה אותי תמיד בכל דיון מקצועי, בכל הכנה לדיון, בכל תכנית עבודה, בכל התלבטות בכל החלטה, ובכל הישג. בכל תפילה, ובכל שמחה והודיה, בכל דאגה, ובכל הכרת תודה לאנשים שסייעו לי. אפילו כל שיעול הזכיר, ותמיד יזכיר לי את הרב, את שיעוליו העמוקים תוך כדי השיעורים, שיעולים שמותירים את השומעים נדהמים: איך אפשר בכלל להמשיך לדבר לאחר שיעול כזה? אבל הרב המשיך, תמיד המשיך, כי תמיד האמין שהוא נמצא כאן בעולם הזה כדי לעשות טוב, ועוד יותר טוב, או כמו שאמר: "חיים שניתנו במתנה, צריך לעשות בהם משהו, הם לא ניתנו סתם כך".
כשמלאו לי ששים שנה, שלח לי הרב דרוקמן ברכה מצולמת, מרגשת ומופלאה מאד: "במשנה נאמר: בן 60 לזקנה, אבל... את בכלל לא זקנה" - אמר הרב, והוסיף: "אצלך, 60 זה פעמיים 30, בן 30 לכח" - ציטט את המשנה "אז מדובר בפעמיים כח, כח בכפליים... לבניינו האמתי של עם ישראל". מאז אותה ברכה של כח בכפליים, נבחרתי מחדש לכנסת למרות שכבר לא האמנתי שזה יקרה, נכנסתי לממשלה, לועדה לבחירת שופטים, לועדה לבחירת דיינים, לקבינט המדיני בטחוני, ובכל אחת מהזירות הללו זכיתי לקדם מהלכים שלא הייתי מעזה אפילו לחלום עליהם. האם כל זה מכח ברכת הכפליים של הרב דרוקמן? אולי. האם כל אלה מכח החינוך של הרב, מכח תורתו, מכח דמות המופת המאירה שלו, מכח האור שלו שהוא הדליק ומאיר בי ובכל אחד מאתנו? ודאי. האם כל מה שאני, ואנחנו כולנו, כל תלמידיו וממשיכי דרכו של הרב דרוקמן, פועלים ומקדמים למען עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, תקומת ישראל בארצו, האם כל אלה מכח ה"הנני" של הרב? ודאי שכן. ה"הנני" הוא שנותן את מכפלת הכח לכולנו.
"ויאמר יעקב יעקב, ויאמר: הנני" - ל"הנני" של הפרשה שלנו, קודמת קריאה כפולה בשמו של יעקב. "לשון חיבה" - אומר לנו רש"י על הכפילות הזו. אני מתבוננת בפסוק המופלא הזה, המחבר - כאילו במיוחד בשבילי, את לשון החיבה הכפולה, עם ה"הנני" של השליחות הגדולה, ומכח שניהם, מהכח הכפול הזה, ממשיכה הלאה, להשתדל ולעשות טוב, ועוד יותר טוב, בע"ה.