חיזבאללה נותר עד היום כוח צבאי עצמאי אדיר בלבנון, עם ארסנל רקטות וטילים עצום, השוחק את ריבונות המדינה ומעמיד איום תמידי של עימות הרסני עם ישראל.
לישראל ולרבים בלבנון יש אמנם אינטרס בפירוק חזבאללה מנשקו, אך אין פתרון קסם: ניסיון "להכריע" את הארגון במהלך צבאי בודד יהיה מסוכן ועלול להיכשל. במקום זאת נדרשת גישת שחיקה מערכתית - התשה הדרגתית ומורכבת של כוחו של חיזבאללה -כחלופה מציאותית למלחמת הכרעה.
ראשית, יש לערער את הלגיטימציה הציבורית הפנימית בלבנון שממנה נהנה חיזבאללה. הארגון מצדיק את קיומו הצבאי כ"הגנה הכרחית" על לבנון מפני ישראל, אך את טיעון "ההתנגדות" הזה ניתן לסדוק. צעדים דיפלומטיים, כמו יישום מלא של החלטות האו"ם והסכמי הפסקת האש בגבול הצפון, נסיגה ישראלית משטחים לבנוניים שעדיין נתונים במחלוקת והימנעות מתקריות תוקפניות מעבר לגבול - יקשו עליו להצדיק את המשך החזקת נשקו.
במקביל, יש לחשוף בפני הציבור הלבנוני את המחיר הכבד של הרפתקאותיו הצבאיות: ההרס החוזר ונשנה במדינה, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי המחריף - כל אלה מערערים את התדמית שיצר חיזבאללה כ"מגן לבנון", וכבר רבים במדינה, גם מחוץ לעדה השיעית, מפנים לו עורף. שחיקת מיתוס "ההתנגדות" והבלטת החלופה, לבנון ריבונית ומתפקדת ללא מיליציות חמושות יסללו את הדרך לערעור סופי של הלגיטימציה שלו.
שנית, יש לפגוע במקורות העוצמה של חיזבאללה, לנתק בהדרגה את הצינורות שמאפשרים לו להמשיך ולהתחמש. בראש ובראשונה, מדובר בייבוש מקורות המימון ואספקת הנשק מאיראן. טהראן משקיעה בחזבאללה משאבים אדירים; לכן יש להדק את הסנקציות והפיקוח על ערוצי הכספים וההברחות מאיראן, מסוריה וממקורות אחרים. במקביל, חובה לסגור פרצות בתוך לבנון: לחזק את הפיקוח בגבולות כדי לחסום הברחות אמצעי לחימה, ולהילחם בשחיתות שמאפשרת לחיזבאללה לעקוף את המדינה. על ממשלת לבנון לגייס תמיכה בהעברת סמכויות הביטחון לצבא. כל הפחתה בזרימת הכסף, הנשק והגיבוי הפוליטי לארגון תחליש בהדרגה את יכולותיו הצבאיות.
שלישית, משברים גדולים יכולים להפוך להזדמנויות - וגם במקרה של חיזבאללה הטלטלות האחרונות פותחות פתח למהלכים שבעבר נראו בלתי אפשריים. המשבר הכלכלי החמור בלבנון הפנה אפילו את תומכי חזבאללה נגד "השלטון המושחת". במקביל, בסבבי הלחימה ב-2024-2023 ספג חזבאללה אבדות קשות: בכירים רבים נפגעו, יכולות צבאיות הושמדו, והארגון מותש צבאית וכלכלית - אפילו איראן, הפטרון הראשי שלו, נחלשה. בלחץ אמריקאי ובינלאומי הוחלט על מהלך תקדימי: פירוק כל המיליציות החמושות, ובראשן חזבאללה, עד סוף השנה. למהלך זה יש תמיכה רחבה מארה"ב, מצרפת וממדינות ערביות, וישראל אף בירכה והבטיחה צעדים מקבילים אם התוכנית תתקדם. זוהי שעת כושר נדירה שבה חזבאללה נדחק לפינה צבאית-פוליטית, והקונצנזוס נגד המשך קיומו החמוש רחב מאי-פעם. חלון ההזדמנויות הזה לא יישאר פתוח לאורך זמן ולכן חיוני לפעול בתיאום עכשיו כדי למנף את חולשת הארגון ולהתקדם לקראת פירוקו.
בסיכומו של דבר, פירוק חיזבאללה מנשקו לא יושג בהינף חרב אלא רק בתהליך ממושך של שחיקה מערכתית. השגת היעד תחייב סבלנות, תיאום בינלאומי ועקביות-מעבר מתפיסת "הכרעה" צבאית לניהול סכסוך שיטתי עד להתפוררותו של הארגון. בשלב הנוכחי על ישראל להמשיך בתקיפות ממוקדות נגד תשתיות חזבאללה ובכיריו באיפוק כדי למנוע הסלמה, עד שתוכנית הפירוק תצא לפועל. זוהי גישה מפוכחת ויציבה יותר מהאשליה של ניצחון צבאי מיידי. התשה מתמשכת של חיזבאללה היא הנתיב האסטרטגי הנכון לנטרול איום חזבאללה ולהבטיח שלבנון תשתחרר מעול המיליציה החמושה ותחזור לריבונות מלאה, מה שיתרום בהכרח גם לביטחון ישראל.
הכותב הוא ד"ר עופר ישראלי, גיאואסטרטג ומומחה למורכבות של היחסים הבינלאומיים, למדיניות ביטחון בינלאומי והמזה"ת, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. ספרו הרביעי, "השלכות מורכבות בעימותים במזרח התיכון," יתפרסם בקרוב (2025) בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים