שיעור גדול בחינוך לדורו ולדורות עולם נותן יעקב אבינו לבניו ולכולנו.
לא בדיבורו הנוקב- אלא דווקא בשתיקתו הרועמת. לא היה רגע דל בחייו של יעקב. עוד מהריונה של אימו רבקה התרוצץ עם אחיו התאום עשו, ועד הדקות האחרונות לחייו- יעקב למרות שהיה רוצה בכך ולו מעט, לא מצליח לישב בשלווה. חייו מלאים בניסיונות והתמודדויות- מול עשו ומול לבן ובניו, מול אנשי שכם ומול בניו שלו.
עם כל הקשיים והמשברים, נראה שסיפור מכירת יוסף- מהרגע בו שלח יעקב את יוסף לראות את שלום אחיו בשכם, ועד הרגע בו הראו לו האחים בציניות כתונת טבולה בדם, ואמרו לו 'הכר נא הכתונת בנך היא אם לא'- הוא הסיפור הנורא ביותר שיכול לעבור על אבא, שבנו מרחל אשתו האהובה נעלם , ושידי בניו שלו, בשר מבשרו- היו במעל. אין נורא מזה. אין כואב מזה.
והנה- מגיעה השעה להיפרד מהעולם. יעקב- זקן ושבע ימים, זה שהגדיר את חייו- 'מעט ורעים', מבקש להיפרד מבניו ומבקש מהם- 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים'.
ברגעים הללו של לפני המעבר לעולם האמת, יעקב לא חוסך מבניו דברי ביקורת על שעשו במהלך החיים. הוא מזכיר לראובן את עניין חילול היצועים- 'פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה', הוא סוגר חשבון עם שמעון ולוי על עניין שכם- 'שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה..' ורק דבר אחד, על כל פנים לפי פשט הפסוקים, הוא לא מזכיר- את הסיפור הטראגי ביותר של חייו, שהביא אותו עד הלום- את סיפור מכירת יוסף.
האחים מחכים שהוא יגיד כבר משהו- שיכעס, שיעניש, שיטיח בהם מוסר- ובצדק.
ויעקב- שותק.
הייתה זו אולי השתיקה הרועמת ביותר המהדהדת מני אז בחלל האנושות, כמסר החינוכי העוצמתי ביותר שיכול אב להעביר לבניו. לא בדיבור. לא בהטפת מוסר. לא בענישה ולא בסטירת לחי, אלא דווקא בשתיקה. הרי החטא היה כל כך חמור וכואב- שמילים היו רק מצמצמות אותו.
אין דבר שלם יותר מלב שבור וזועק יותר מן הדממה, ואין כמו דממת אב המעביר את בניו לפני מותו- סדרת חינוך עבורם, ועבור כל הדורות- דממה היוצאת מלב שבור, ובוקעת לבבות ורקיעים באמירתה הנוקבת עד היכן יכולה להגיע שנאה, וחוסר היכולת לדבר איש עם אחיו לשלום.
המילה הזו הֵאָסְפוּ, אותה אומר יעקב לבניו הניצבים סביב מיטתו לפני מותו- כמו גם בקשתה של אסתר המלכה בשושן הבירה ממרדכי- 'לך כנוס את כל היהודים', איננה רק בקשה לפעולה טכנית של לבוא פיזית ולעמוד במקום אחד. זו מילה ערכית, מוסרית, יסודית לקיומם של עם ומשפחה.
הֵאָסְפוּ- זו מילת הקוד של אבא לבניו- כיצד יצלחו את החיים ויעמדו בנסיונות. כיצד יקימו עם וחברה ראויים. כיצד התיקון לשנאה יהיה באחדות- ב'כנוס' וב'הֵאָסְפוּ'.