אקסיומה ראשונה: אין על הציבור שלנו, הסרוג, הדתי־לאומי. בלי ציניות. באמת. לגמרי.
אנחנו ראשונים לכל דבר ערכי. מזקנים לחזית. נושמים אידיאלים. מתנדבים. אין על הציבור שלנו.
ודווקא בגלל זה אני חייב לציין שבכל פעם שאני נתקל בסיפור שמגיע לדף הפייסבוק שלי, אני נבוך. באמת. ולא מבין מה נהיה. איך זה יכול להיות שמגזר שכולו נתינה וחסד וערכים ושליחות, מאפשר לזוועה חברתית כזו להתרחש בין כותליו, ווואלה, אין קול ואין זועק.
תגידו: בטח שיש. אתה לא מכיר. היו ועדות בכנסת. יש מיליון יוזמות. בשטח. בין אנשים יקרים שמתנדבים בעפרה, ברמת הגולן, בגבעת שמואל, בירושלים. ויודעים מה?
אני מכיר את רובם. כמעט את רובם אישית. אנשים מקסימים, נהדרים, כאלה שגם ישבו בכנסת והתחילו להרים דברים. נו, אז מה אתה מבלבל לנו את המוח עכשיו על אדישות המגזר לרווקים ולרווקות, לגרושים ולגרושות, לאלמנים ולאלמנות, וכן, גם לאנשים שפשוט אין להם כרגע זוגיות. אנשים שמוצאים את עצמם יושבים מול נרות החנוכה ולא מצליחים להתרכז בתפילה, כי בדיוק נכנס להם משהו לעין, רק שאף אחד חוץ מהם לא שם לב לזה. בגלל שהם, נו, איך קוראים לזה?... לבד. אשכרה לבד.
ואז אמר לי מישהו: "תגיד, איך זה קשור בכלל לכנסת? מה הקשר? אתה רוצה לחוקק חוק נגד בדידות?".
אז לא. לא התכוונתי לזה. ברור שלא התכוונתי לזה.
התכוונתי לבניית תוכנית אופרטיבית ומאוד פשוטה, שתקים מסגרת, כמו למשל "שבתות אירוח", שבהן רווקים יגיעו וישמעו שיחות, סדנאות, הרצאות ושיעורים מפי מיטב הקואוצ'רים והמרצים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה.
ואת אותן שבתות יהיה צריך לסבסד, כדי שגם רווקים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם 1,500 שקל על שבת, יוכלו להגיע.
המעטפת הזו תעניק לרווקים ולרווקות ליווי מתמשך, כמו שאמרה לי אחת היועצות היותר מוכרות בתחום, שסיפרה לי כשנפגשתי איתה שהיא ליוותה מעל 180 זוגות לחתונה. למה? כי בלי ליווי וייעוץ זה הרבה יותר מורכב.
והדברים האלו צריכים סבסוד, ותמיכה, וכספים, והשקעה פיננסית. עכשיו אתם מבינים?
ויודעים מה? כן, אני יודע שאנחנו לא אנגליה, אפילו לא קרובים. ובכל זאת, אם באנגליה מצאו לנכון להקצות תקן מוכר ורשמי לשר שיהיה ממונה על הבדידות, אז כנראה שגם בישראל זה אפשרי.
רק המחשבה על כמות הכספים והתקציבים שזרמו השנה לכל מיני דברים הרבה פחות חשובים מהרעיון הזה, פשוט מטריפה.
בחנוכה הזה יצא לי לקבל עשרות סיפורים של רווקים ובעיקר של רווקות. כולם נוגעים ללב, כולם מספרים את סיפור הבדידות.
לצערי לא יכולתי להעלות את כולם, אבל אלו שכן עלו הצליחו לגעת באלפי אנשים, כנראה ביותר.
קיבלתי עשרות פניות מאנשים טובים שהציעו את עזרתם. נפגשתי עם ח"כים ואנשי ציבור, אנשים שזיהו את צורך השעה.
אם יש לכם רעיון או אפשרות אופרטיבית להצטרף למיזם שאנחנו רוצים להתחיל ולקדם מול הגורמים הרלוונטיים, מיזם שלא יהיה בבחינת "more of the same", אלא משהו חדשני, ייחודי והוליסטי, אשמח מאוד להיפגש איתכם.
הכי אמיתי שיש. בכל מקום בארץ.
כי בסוף, בואו, מי מאיתנו לא מכיר אנשים בודדים: אחות, בת דודה, בן דוד, ילד, נכדה, חבר קרוב, שכן.
ויודעים מה הכי כואב לי?
המשפט שכתבה לי אחת הרווקות, שגם סיפרה איך היא בכתה לכרית שלה, ולאלוהים:
"לפעמים אני מרגישה שבמגזר שלנו, הכי ערכי שיש, הכי נותן שיש, הכי אידיאלי שיש,
עדיף לך כבר להיות מאחז ולא רווקה.
כי על מאחז הציבור שלנו יפיל את הממשלה.
ואם את רווקה? טוב, את כבר יכולה ליפול לבד...".