עשרה בטבת איננו יום של חורבן גלוי לעין, אלא יום של תחילת החורבן. בשעה שהחל המצור על ירושלים - העיר עמדה על תִּלָּהּ, בית המקדש היה קיים, והעבודה נמשכה כסדרה.
לא הייתה פרצה, לא שריפה, לא גלות. ואף על פי כן כתב האבודרהם שאילו חל עשרה בטבת בשבת - היו מתענים בו אף בשבת. ללמדך שאין חומרת היום מצד התוצאה, אלא מצד הראשית.
חז"ל כבר העמידו את היסוד: משעה שניתנה רשות - נחתם החורבן (ירושלמי תענית ד, ה). החורבן מוכרע בשלב שבו הותר לו להתחיל, לא בשלב שבו הוא נגמר. המהר"ל מבאר שאין חורבן בא בפתע; הוא תוצאה של התרופפות פנימית קודמת. עיקר הקביעה היא בהתחלה. משעה שנפרץ הסדק - אין החומה עומדת זמן רב.
כן דרכה של תורה בפרשת ויחי. יעקב אבינו אינו בוחן את בניו לפי מעשה בודד, אלא לפי כיוון. יהודה זוכה למלכות לא מפני מעשה חד־פעמי, אלא מפני שבמעשה תמר גילה אחריות, קבלת אחריות וראיית הנולד. לעומתו, ראובן, שמעון ולוי אינם נדחים בגלל כוונה רעה, אלא מפני פעולה שאין עמה שיקול דעת של תוצאה. התורה שופטת התחלות, לא רק מעשים.
זהו עומק עניינו של עשרה בטבת. החורבן אינו מתחיל בעבירה גדולה, אלא בהיתר קטן. בפשרה. בקולא. ב"אין בזה ממש". כך נכנסת ההתרופפות לחיים היהודיים: לא דרך מרד גלוי, אלא דרך ויתורים קטנים ומוצדקים לכאורה. משם הדרך כבר סלולה.
על רקע זה יש להבין את חומרת גזירת חלב עכו"ם. אין זו גזירה טכנית בלבד, ואין כאן רק חשש תערובת. זוהי גזירה של הצבת גבולות. חז"ל ידעו שמאכלים יוצרים שייכות. חלב הוא מאכל של בית, של ילדים, של שגרה. לא סעודת מצווה ולא מאכל חגיגי, אלא מזון של חיים רגילים. ברגע שיהודי חדל להזדקק ליהודי בדברים הפשוטים ביותר - נשמט יסוד של חיים יהודיים.
לכן הראשונים מדגישים שגם במקום שהטעם הטכני נחלש, הגזירה עומדת בעינה. לא מפני מה שבתוך החלב בלבד, אלא מפני ההשפעה של הדבר על הנפש ועל המבנה החברתי. ההתרגלות להישען על הסביבה הכללית בחיי היום־יום ממיסה גבולות לאט, בלי הכרזות ובלי מאבקים.
כאן נכנסת שאלת סתם חלב. ההיתרים דיברו בשפה טכנית: פיקוח, רגולציה, חוק. אך מה שאבד בדרך הוא היסוד החינוכי. ילד שגדל על סתם חלב אינו גדל בתחושה שחיים יהודיים מחייבים מסגרת יהודית. הוא לומד שהיהדות היא תוספת על חיים כלליים, לא בניין חיים שלם.
אמת היא שמרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל התיר "חלב חברות" בתנאים מסוימים, ובמציאות של דוחק לאחר מלחמת העולם השנייה, והדגיש במפורש שבעלי נפש לא יסמכו על כך. היתר זה נוצל והורחב מעבר לגבולותיו, ואף במקומות שאין בהם עוד פיקוח ממשי. מה שהיה אפשרי בשעת הדחק ובמקומות מסוימים בארצות הברית - אינו נכון בכל מקום ובכל זמן. קהילות שהבינו כבר אז את הסכנה והחמירו - הן הקהילות שנותרו עומדות.
הנתונים על ההתבוללות, ובכללם הנתון המדובר על למעלה משישים אחוזים בארצות הברית, אינם מקרה. הם לא התחילו בנישואי תערובת. הם התחילו הרבה קודם - בהתרופפות, בהסתמכות על קולות, ובהפיכת התורה מאורח חיים כולל למערכת של קיומים אישיים. כשרות בלי קהילה. שבת בלי סביבה. ערכים יהודיים בלי תלות יהודית. ומכאן קצרה הדרך לנישואי תערובת.
לא למותר לציין דוגמה עכשווית ומדוברת. לאחרונה פרסם אחד הזרמים הגדולים ביהדות ארצות הברית הצהרה רשמית שבה הוא מתנצל על עשרות שנים של הסתייגות מנישואי תערובת, ומודיע על שינוי גישה: מעבר מעמדה של ריסון והצבת גבולות - לעמדה של קבלה, ליווי והכלה. הדברים הוצגו כתגובה למציאות קיימת וכניסיון “להישאר רלוונטיים”. אך מבחינה תורנית והיסטורית, אין כאן תיקון מאוחר, אלא הודאה שקטה בכישלון התהליך כולו. כאשר מוותרים על גבולות בשלב מוקדם, אין הם נעלמים בבת אחת - הם נשחקים, עד שבשלב מסוים אין עוד על מה לעמוד. מה שמתחיל בוויתור קטן בשם נוחות והשתלבות, מסתיים בהכרזה פומבית שאין עוד ציפייה לגבול כלל.
האם כוס החלב שאדם שותה היא הגורם להתבוללות? ודאי שלא. אך היא עלולה להיות הטריגר לשבירת גבולות. חלב עכו"ם איננו סיבת החורבן, אך הוא סימן ברור לאותה תפיסה מסוכנת: שניתן לטשטש גבולות בלי לשלם מחיר. ההיסטוריה היהודית מלמדת שוב ושוב שגבולות שנפרצים מטעמי נוחות אינם נעצרים במקום.
וזו גדולתו של עשרה בטבת. הוא מלמד שחורבן מתחיל כאשר הכול עדיין נראה יציב. החומות עומדות, העבודה נמשכת - אך הכיוון כבר נקבע. והתורה דורשת מאיתנו לעצור את ההידרדרות כבר בנקודת ההתחלה.
מי שאינו שומר על גבולות בדברים הקטנים, יגלה באיחור שאין לו גבולות גם בדברים הגדולים.