השבוע יש מקום לעצור ולשאול שאלה יסודית על מצבנו כחברה שומרת מסורת. לא על אדם זה או אחר, אלא על היחס הציבורי לאחד היסודות הפשוטים והברורים ביותר בלוח השנה היהודי: חובת הצום בתשעה באב.
אפשר להתפלפל, אפשר להשתמש במילים גבוהות, ואפשר לנסות לצבוע את הדברים בצבעים של התחדשות או מורכבות. אבל האמת היא פשוטה, כזו שכל ילד בבית ספר יסודי יודע: בתשעה באב צמים. זהו לא עניין של פרשנות דקה, אלא הלכה פסוקה וברורה שעברה מדור לדור.
השאלה האמיתית איננה הלכתית גרידא, אלא ציבורית ורוחנית. מה שמדאיג הוא הקלות שבה ניתן לערער על מוסכמות יסוד מבלי לעורר תגובה ציבורית משמעותית. איפה קול הזעקה? איפה התרעומת המוסדית והקהילתית כשנשחקים קווי היסוד של המסורת?
כיצד ייתכן שעמדות הסותרות באופן מובהק את המוסכם על כל פוסקי ההלכה מתקבלות באדישות יחסית? האם איבדנו את ה"נוגדנים" הרוחניים שלנו - את היכולת לומר שיש דברים שאינם נתונים למשא ומתן?
לכל חברה בריאה יש מנגנון הגנה. כשיש ניסיון לפרוץ גדר, הקהילה אמורה להתייצב ולהבהיר: עד כאן. יש לנו קווים אדומים. פלורליזם מחשבתי הוא ערך חשוב, אך הוא אינו יכול לשמש כסות למחיקת יסודות ההלכה.
היעדר תגובה ברורה וחדה יוצר מסר מסוכן, שלפיו הכול נתון לפרשנות, ואין עוד אמת פשוטה המחייבת את הכלל. לא כך נבנית מסורת, ולא כך נשמר בית רוחני לאורך דורות.
המטרה איננה להשתיק דיונים, אלא להגן על האמת הפשוטה. עלינו לדרוש מעצמנו וממנהיגינו לא רק תורה, אלא גם אחריות. אחריות לשימור יסודות ההלכה, ואחריות כלפי ציבור שאינו מוכן למכור את המסורת שלו בעבור ניסוחים מתוחכמים.
אם לא נקים קול ברור עכשיו, אל לנו להתפלא אם מחר נמצא את עצמנו מול ערעור נוסף על יסודות נוספים של הבית שלנו.
הכותבת היא חברת ארגון חותם