הפסגה במיאמי עברה בהצלחה יחסית, אך עדיין מותירה בעיות רבות פתוחות. ההתייחסות של טראמפ לארדואן ולתורכים מדאיגה. פירוק חמאס מנשקו אינו ברור, כיצד ומי יבצע זאת, וגם שאלת העיתוי נותרת פתוחה.
ההערות על הגדה המערבית והרשות גם הן מדאיגות במידה מסוימת. ההתרשמות היא שנתניהו נראה לא טוב, מעט חיוור וחסר ביטחון, והמחמאות האישיות שהורעפו עליו היו מעט תמוהות וקצת פתטיות, כמו גם ההבטחה לחנינה שלא הייתה ועדיין אינה מתקדמת. כל “חיבוק הדוב” של פרס ישראל מהשר קיש, ושפע החיזוקים ההדדיים, דווקא הקטינו את נתניהו, הפכו אותו לתלותי וחלש, סוג של גיבור לשעבר הזקוק לחיזוק מצד המנהיג הגדול טראמפ.
מה שמנחם הוא שברמה המדינית והביטחונית, לכאורה, המצב, גם אם אינו יציב, נראה כרגע טוב, והגב שניתן ביחס לאיראן נראה בשלב זה מספק. ברקע הפסגה מרחפת פרשת קטארגייט היושבת בשער, ולשכת ראש הממשלה והמנהיג נראית לא מתפקדת, מרוטת נוצות, חבוטה ופצועה קשות. מבחינה מדינית חסר מאוד רון דרמר, ותפקוד הממשלה בכלל אינו נראה טוב. לקראת הפריימריז בליכוד גם המפלגה נראית מדולדלת מאישים משמעותיים ורציניים, חלשה, מעורערת ונטולת מנהיגות.
יותר מתמיד אנו מתקרבים לפרשת יתרו, כלומר נתניהו נזקק לייעוץ בדומה למשה, כאשר יתרו חותנו זיהה את חולשתו כמנהיג וייעץ לו לבזר ולפזר סמכויות. לנתניהו הגיע הזמן שייעצו לו לבנות יורש ויורשים. משפחתו היא גורם תומך ומחבק, אך למרבה הצער לרוב זהו חיבוק דוב מחניק ולעיתים אף גרוע, משובש ורחוק מלחזק ולהתחזק. לשכתו מתרוקנת שוב ושוב, והארץ מלאה בכאלו ששרתו בחצרו של נתניהו וכיום עומדים בראש המתנגדים והמלעיזים.
כאן חשוב להגיע לימין, אשר לא תמיד זיהה את נתניהו כמנהיגו החזק והבלעדי, אך בקדנציות האחרונות גברה התחושה שללא נתניהו הימין כולו קורס ונופל שדוד לרגלי השמאל הדעתני והדיקטטורי. כך נוצרה סימביוזה לא כל כך בריאה, שבה הימין נשען ותלוי עד מאוד במנהיגותו של נתניהו, וקל לנתניהו להשתמש בחרדה הזו כדי לקבל אתרוג וגיבוי כמעט ללא תנאי, לפעמים לברכה ולפעמים פחות. נתניהו נשען על הבייס ובתמורה מקבל אתרוג קשיח. הגיע הזמן להטיל ספק בחיבור הזה לנוכח ההסתאבות והריקבון שפשו בסביבתו ובלשכתו והגיעו לשיא האבסורד בפרשה התמוהה של קטארגייט.
מה שמסתמן הוא שיועצי התקשורת פלדשטיין, אוריך ואיינהורן מצאו לנכון לתת לקטאר שירותי שיווק ופרסום, מתוך אמונה ביכולתם האגדית כביכול להעניק לעולם שירותי תיווך, פשרה ושלום, כלומר לסייע להם להתייצב בראש המתווכות עם חמאס. החשש הוא שיותר משהם עזרו לישראל להשיג שחרור חטופים, הם עזרו לחמאס לקבל מחירי שחרור של רוצחים סיטוניים. זאת נוסף על כך שהם עצמם מימנו את חמאס, את כלי הנשק שלו ובעיקר את המנהרות המפלצתיות. ועל תיווך כזה אפשר לומר, בדומה למה שנאמר על אחאב, “הרצחת וגם ירשת”.
ספק אם האתרוג הבלתי נלאה והבלתי פוסק של ערוץ 14, על שלל פרשניו ופטריוטיו, פועל בכיוון הנכון. יותר ויותר הם מסתבכים בקטטות מיותרות עם תקשורת ערוצי 12 ו-13, ולרוב גם 11, מלבד איילה חסון החסונה להפליא.
במקום לשמוח שלפתע הם גילו ומבכים את חסרונו של רון דרמר הנפלא, הם יורדים עליהם על כך שגינו אותו בשעתו, וירדו עליו שלא תרם בהיותו ראש צוות המשא ומתן לשחרור החטופים, בשעה שבסופו של דבר חלקו בהסכם טראמפ, שהביא לשחרור החטופים, היה מכריע. כך גם בניצחון על איראן ובהפצצת פורדו, כאשר ההסכם כמעט נכתב ברובו על ידיו. הפרדוקס מצחיק אך מיותר. רצוי להתחשבן כמה שפחות עם הצד השני, ובמקום זאת לנסות לגייס הסכמות ותובנות חדשות להתמודדות רעננה ומחודשת עם האתגרים הניצבים כיום בשער.
לקראת הבחירות רצוי לבנות ימין חדש, בהרכב מפלגתי ואישי מחודש, ולתת לשפע האישים שהתגלו בימי המלחמה ותוצאותיה להנהיג. רבים מהמילואימניקים, יועז הנדל ואחרים, הורים שכולים כמו בונצל ודדי שמחי, ולרענן את שורות הימין בקצינים שפרשו או הופרשו. מי שמתאים לפוליטיקה ומי שלא, לנסות להחזיר לצה"ל ולתקן את רוח הצבא והעם. במקום קטארגייט, גייט לימין חדש ולעתיד חדש.