מאבק על גלי צה"ל - או על מוקדי כוח?

יש רגעים שבהם צריך להניח בצד את הניתוחים הפילוסופיים המלומדים של ישעיהו ברלין ותומס סואל, ולהסתכל למציאות הישראלית בלבן של העיניים.

חוות הדעת שהגישה השבוע היועצת המשפטית לממשלה נגד סגירת גלי צה"ל היא מסמך שקשה לקרוא לו "משפטי". זהו מסמך פוליטי, טקטי, שנועד למטרה אחת בלבד: לתקוע מקל בגלגלי הממשלה ולסמן את המטרה עבור שופטי בג"ץ.

מי שקורא את המסמך בתמימות, עלול לחשוב שיש כאן דיון מעמיק על חופש העיתונות. אבל מי שמכיר את הנפשות הפועלות ואת הדינמיקה בין צלאח א-דין לבין גבעת רם, מבין בדיוק מה קורה כאן. היועמ"שית לא "מייעצת" לממשלה; היא משרטטת את גבולות הגזרה עבור בית המשפט העליון. היא יודעת בדיוק מי יושב בראש ההרכב שידון בעתירות הללו: כבוד השופט יצחק עמית.

וזה מוביל אותנו לנקודה שבתקשורת המיינסטרים מעדיפים להצניע. בהחלטה טכנית לכאורה, "למען ניקיון הדעת", ציין השופט עמית כי בתו ועוזרו המשפטי שירתו בגלי צה"ל. בעולם מתוקן, שופט שיש לו זיקה משפחתית ורגשית כזו לגוף שעומד למשפט - פוסל את עצמו מיד. איך שופט יכול להכריע באובייקטיביות על סגירת המקום שבו בתו עשתה את שירותה הצבאי, המקום שעיצב את תודעתה? אבל בישראל של 2025, ניגוד עניינים הוא מושג שחל רק על נבחרי ציבור, לא על שומרי הסף.

השיטה: הרמה להנחתה

המהלך שקוף עד כדי כאב. הממשלה רוצה לממש מדיניות (סגירת תחנה צבאית). הציבור רוצה את זה. ההיגיון הכלכלי והדמוקרטי מחייב את זה. אבל המערכת המשפטית מתגייסת כאיש אחד כדי לבלום.
היועמ"שית מייצרת קונסטרוקציה משפטית מופרכת - המצאת "זכות יסוד" לקבל מימון ממשלתי לשידור - לא כי היא מאמינה בזה משפטית, אלא כי היא צריכה לספק לשופט עמית את הסולם. היא כותבת "פגיעה אנושה בדמוקרטיה", והוא יהנהן ויכתוב בפסק הדין: "כפי שציינה היועצת המשפטית לממשלה..."

זהו מעגל סגור של אליטה ששומרת על עצמה. גלי צה"ל היא לא סתם תחנה; היא בית הגידול של האליטה התקשורתית והמשפטית. היא המקום שבו הבנים והבנות של "האנשים הנכונים" מקבלים את הכרטיס לכניסה למוקדי ההשפעה. סגירת התחנה היא לא רק חיסכון כספי; היא גדיעת אחד העורקים הראשיים שדרכם האליטה משעתקת את עצמה.

איפה תומס סואל כשצריך אותו?

תומס סואל, בספרו "החזון הבלתי מוגבל", מסביר בדיוק את המוטיבציה של האנשים האלה. הם ("המשוחים") באמת מאמינים שהם יודעים יותר טוב מהציבור ומהנבחרים שלו. מבחינתם, הרצון של השר קרעי או של הממשלה הוא "פופוליזם מסוכן". הם רואים את עצמם כשומרי החותם של התבונה.
לכן, כל אמצעי כשר. אם צריך להמציא דוקטרינות משפטיות חדשות - ממציאים. אם צריך להתעלם מניגוד עניינים זועק של שופט בכיר - מתעלמים. אם צריך לטעון שסגירת תחנה צבאית היא "הפיכה משטרית" - טוענים.

הטיעון של היועמ"שית ש"אי אפשר לסגור את התחנה ללא חקיקה ראשית" הוא בדיחה עצובה. התחנה נפתחה ללא חקיקה, פעלה עשרות שנים מכוח אינרציה והוראות פיקוד עליון, אבל בשביל לסגור אותה צריך פתאום את הכנסת? זהו בדיוק ה"מקל בגלגלים". המטרה היא למסמס, לדחות, לגרור רגליים עד שהממשלה תתחלף או תתייאש.

אנחנו לא צריכים להיות משפטנים גדולים כדי להבין את זה. אנחנו צריכים להיות ריאליסטים. המאבק על גלי צה"ל הוא לא על "חופש הביטוי" (יש היום אינסוף ערוצי ביטוי). המאבק הוא על השאלה הפשוטה: מי מנהל את המדינה? האזרחים באמצעות נבחריהם, או הפקידים והשופטים ששומרים על הגבינה שלהם ושל הילדים שלהם? כל עוד השופט עמית דן בתיק הזה, וכל עוד היועמ"שית מתפקדת כראש האופוזיציה בפועל, התשובה ברורה וכואבת.

הכותב הוא מייסד ההסכת "על המשמעות"

מייל לתגובות: Tamir@mashma.net