סקר של המכון למדיניות העם היהודי מגלה כי 68 אחוזים מערביי ישראל רואים בציונות תנועה גזענית או בעלת יסודות גזעניים, ורק ארבעה אחוזים מגדירים עצמם כציונים.
מי שסבורה שניתן לקדם מגמה ציונית בקרב ערביי ישראל, ואולי גם בקרב הפלשתינים, היא חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף. שוחחנו איתה על כך, וגם על המפלגה שהיא מקימה בימים אלה לקראת הבחירות המתקרבות.
המספר הנמוך, ארבעה אחוזים בלבד מקרב ערביי ישראל, אינו מרפה את ידיה של ד"ר וילף, הסבורה עדיין ש"הדבר אפשרי". את האחריות להגשמת החזון של ערבים ציונים היא מטילה על מדינת ישראל כמדינה, ובהקשר זה היא מציגה מספר פרמטרים הכרחיים. בראש ובראשונה היא קובעת כי אין מקום לדרישות הנמוכות של מדינת ישראל מתושביה הערביים, בשל מה שמוגדר כציפיות נמוכות מהם.
"מדינת ישראל צריכה לממן רק סוג אחד של חינוך, ציוני, ציבורי, ממלכתי ובעברית. זה צריך להיות הבסיס לחינוך לכל ילדי ישראל, ולאחר הבסיס הזה יקבלו תוספת תקציבית ללימודים נוספים, ערבית, גמרא וכו'. העובדה שאפשרנו לאנשים לחיות בתוך ישראל כשהם לא באמת שייכים אליה, זה דבר שצריך לתקן".
"הדבר השני הוא גיוס של כל אזרחי ישראל. ישראל לא יכולה לומר שלא מצפים מהם מראש. זו המדינה שלכם ואתם חייבים להתגייס להגנתה. אנשים מרגישים שייכות כשהם נותנים, מקריבים ומתאמצים". היא מציינת, וכשאנו שואלים אם העובדה שמדובר באוכלוסייה הרואה במדינה אויב אידיאולוגי ופיזי אינה מעוררת חשש ממסירת נשק צה"לי לידיהם, משיבה ד"ר וילף ואומרת כי אכן יש כאן סוגיה של ניהול סיכונים שהיא מודעת להם, אך "הסיכון הגדול יותר טמון ביחס הנוכחי שניתן לערבים, יחס שמייצר סוג של אוטונומיה".
עוד היא מעירה ומזכירה כי "כבר היום יש להם יותר נשק ממה שצה"ל יכול לתת בידיהם, והבעיה היא שזה קורה ללא פיקוח ומתוך תחושה שהם לא שייכים".
"אין מצב סטטי, או שנדרוש מהם לעבור לצד הציוני הישראלי, או שיש כוחות שונים, כמו אלג'זירה והתנועה הצפונית, שפועלים להעביר אותם לצד ההפוך. אנחנו לא יכולים לצאת לשנ"צ ולקוות שדברים יסתדרו, אבל יצאנו לשנ"צ ונתנו לצד ההפוך לפעול".
וילף מתמצתת את דבריה במילים "חינוך ציוני וציפיות להגנת המדינה" כדרישה מהציבור הערבי. היא מודעת לכך שיהיו מי מקרב ערביי ישראל שיתנגדו לכך, אך אז לא ניתן יהיה לטעון שמדינת ישראל הוציאה אותם מהכלל, אלא שהם עשו זאת לעצמם, ומאחר שכך, המשמעות תהיה הוצאתם ממנגנוני המדינה ומקבלת שירותיה.
"אפשר להיות מוסלמי ציוני", משוכנעת וילף ודוחה את ההנחה מראש שזה לא אפשרי. "הארבעה אחוז מוכיחים זאת".
החזון שד"ר וילף מציגה אינו רלוונטי רק לערביי ישראל, אלא גם לפלשתינים. בעיניה זהו עיקר החזון שהיא משרטטת, דווקא משום שאצל הפלשתינים אין מנעד דעות ויחס לישראל, ולמעט אמיצים בודדים מחזיקים כולם באובססיה לאי קיומה של מדינה יהודית. הדרישה הישראלית, סבורה וילף, חייבת להיות שאם מישהו רוצה לקיים איתה שלום, עליו להתנתק מהאידיאולוגיה של שלילת ישראל, אותה היא מכנה "פלשתיניזם". "האידיאולוגיה הזו חייבת למות", אומרת וילף.
לדבריה, גם אם קשה להאמין לסוג כזה של חזון, הוא נצרך ויביא לשיפור מצבה הביטחוני של ישראל, מאחר ועם חזון שכזה ישראל אינה נותרת בגזרת ההגנה והבלימה מול תוקפיה, אלא תוקפת בעצמה. במציאות שכזו גם תיקו ייחשב להישג, בעוד שאם ישראל רק תתגונן, גם תיקו לא יהיה.
כאמור, בימים אלה נערכת ד"ר וילף לבחירות הבאות עם הקמתה של מפלגה חדשה, "עוז" שמה, וחזון זה שהיא מציגה הוא גולת הכותרת שלה. לטעמה מדובר במקום פוליטי שיחצה מחנות של ימין ושמאל, מאחר והוא גם מדבר על שלום וגם על חזון של קבלת הציונות. לשאלתנו אם אינה חוששת שדווקא המיקום המורכב הזה של מפלגתה ירתיע מצביעים משני המחנות, שיעדיפו לשוב למפלגות האם הוותיקות ולא להצביע למפלגה שהחזון שלה כולל אידיאולוגיה משולבת עם זו של הצד שמנגד, משיבה וילף ואומרת כי חשש שכזה אכן קיים, אך היא רואה במפלגה החדשה סטארטאפ, וכדרכם של סטארטאפים יש גם בה מידה של סיכון.