שנתיים חלפו מאז הפכה שירה, אימו של סמ"ר איתן דישון ז"ל, לאם שכולה הנושאת עמה לא רק את הכאב האינסופי, אלא גם ובעיקר את האור הגדול שהותיר אחריו בנה.
בראיון לערוץ 7, משרטטת שירה קווים לדמותו של בנה הבכור, ומספרת על הבחירה בחיים דרך הקמת בית כנסת שיישא את שמו בשכונת נוף ציון בירושלים.
בואו להיות שותפים לבניין בית הכנסת לזכרו של איתן דישון ז"ל
איתן ז"ל, בחור ישיבה, "בייניש" בכל רמ"ח איבריו, שהחליף את דפי הגמרא בשאון הנגמ"שים, נפל בקרב ברצועת עזה בתחילת המלחמה, רגע לפני הפסקת האש הראשונה.
התמונה האחרונה שנצרבה בזיכרונם של חבריו לישיבה בקריית שמונה היא של שמחה מתפרצת. שמחת תורה תשפ"ד. איתן, ששימש כגבאי בישיבה, ניהל את ההקפות בשמחה רבה. הוא היה הרוח החיה, זה שדואג שהשמחה תהיה "שמחת תורה האמיתית", כפי שמתארת אימו. למחרת בבוקר, עם הישמע האזעקות והידיעות הראשונות, התחלפו בגדי החג במדים. איתן, שסיים את הפרק הצבאי שלו רק חודש קודם לכן בחודש אלול וחזר לבית המדרש, לא היסס לרגע. הוא וחבריו, לוחמי סיירת גבעתי, דהרו דרומה לבסיס האם במשמר הנגב. המעבר החד הזה, משיא הרוחניות ללב המלחמה, לא שבר את רוחו אלא רק חידד אותה. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך ומה מוטל עליו.
בשבועות הראשונים למלחמה, איתן עבד סביב השעון על הכשרת הנמ"רים לכניסה הקרקעית. הוא היה גאה בתפקידו, גאה להיות בחוד החנית. עבור אימו, הידיעה שהבן נמצא בחזית היא סיוט מתמשך, אך שירה מפתיעה ומתארת חוויה אחרת לגמרי. היא לא דאגה. הביטחון שהקרין איתן היה כל כך עוצמתי, שהוא דבק גם בה.
בשיחות הטלפון הספורות והקצרות שהצליח לקיים, מטלפונים לא מזוהים כשיצא לתקן את הנמ"ר שנתקע או נפגע, המסר שלו היה חד וחלק. "אימא, אל תדאגי אנחנו מנצחים. הם בורחים כמו עכברים. אנחנו מסירים את החרפה. עם ישראל מנצח ואנחנו בביטחון גדול". האם מספרת כי הוא לא ראה את עצמו רק כחייל שמגן על הגבול, אלא כמי ששותף למהלך אלוהי של השבת כבוד ישראל. הביטחון הזה, האמונה היוקדת בצדקת הדרך ובניצחון, הם שהחזיקו את שירה באותם ימים.
בתוך הכאוס של הלחימה, זכתה המשפחה למה ששירה מכנה "מתנה אדירה". איתן יצא להתרעננות של 48 שעות בבית. אירוע חריג ונדיר באותם ימים ראשונים של התמרון הקרקעי. אדם רגיל היה מנצל את הזמן הזה לשינה או למנוחה, אבל איתן היה קורץ מחומר אחר. את מחצית הזמן היקר הזה הוא בחר להקדיש לא למנוחה פיזית, אלא לטעינת מצברים רוחנית. הוא נסע לישיבה שלו, ישיבת ההסדר בקריית שמונה שגלתה ליישוב נחלים, כדי להיות עם החברים והרבנים.
בונים בית כנסת בנוף ציון לזכרו של איתן דישון ז"ל - בואו לקחת חלק
באותו ביקור קצר הוא הספיק לבקר גם את הסבים והסבתות, חברים שנפצעו, ולפזר אור ואהבה אחרונים לפני הפרידה הסופית.
כשאיתן עמד לחזור לחזית, שירה, באינסטינקט אימהי, ניסתה לגשש, אולי להכין אותו לאכזבה אפשרית נוכח הדיבורים על הפסקת אש ועסקת חטופים שהחלו לרחף באוויר. היא חששה שההישגים הצבאיים ירדו לטמיון. אך איתן, בבהירות המחשבתית שאפיינה אותו, הרגיע אותה שוב: "אימא, בשביל מה את חושבת שאני נכנס לשם? אני נכנס לשם כדי להציל את החטופים, ואחר כך להכריע את החמאס. אל תדאגי, אנחנו נחזור בכוחות גדולים, ואנחנו ננצח את זה".
הוא חזר לעזה נחוש מתמיד, ימים ספורים לפני שנפל. הקרב האחרון התרחש בז' בכסלו, במהלך הפלישה הראשונה לג'באליה. בלילה גשום, ניתנה הוראה למפקדי הנמ"ר להישאר עם הראשים בחוץ כדי לוודא שהכלים לא נתקעים בבוץ העזתי. צלף אויב זיהה את איתן ופגע בראשו. הוא איבד את הכרתו מיד ולא סבל. למרות ניסיון חילוץ הירואי, אחד המוסקים הראשונים מעזה, מותו נקבע בבית החולים זמן קצר לאחר מכן.
הדפיקה בדלת הגיעה בשעה שש ורבע בבוקר. נווה, אחד האחים הצעירים, פתח את הדלת וראה את המחזה שממנו חוששת כל משפחה ישראלית. "אמא, שלושה אנשים מחכים לך", הוא אמר. "אלו שלושה חיילים".
באותו רגע העולם עצר מלכת. שירה הבינה מיד. בעלה, דורי, היה באותה עת במילואים, ושירה נאלצה לקבל את ההחלטה הקשה מכל ולבשר לו את הבשורה המרה בטלפון. גם ברגעים האיומים הללו, היא בחרה בגבורה.
איתן לא הותיר אחריו רק זיכרונות של קרב, אלא בעיקר מורשת של לימוד ותורה. הקשר שלו עם אביו, דורי, היה מיוחד במינו ונשזר סביב דף הגמרא. גם כשהיה בישיבה, ועל אחת כמה וכמה בצבא, איתן לא ויתר על הלימוד המשותף עם אביו. "קביעת עיתים לתורה" לא הייתה עבורו סיסמה, אלא דרך חיים מחייבת. בכל ערב, בשעה שבע וחצי בדיוק, הטלפון היה מצלצל. איתן היה פותח גמרא ומנהל שיחה קולחת ששילבה בין "מה נשמע" לבין הסוגייה היומית במסכת קידושין. התמונה שלו יושב על הכורסה בבית, רגליו שלוחות קדימה, כשבידו האחת גמרא ובידו השנייה ספר שרלוק הולמס, היא תמצית אישיותו הרב-גונית. היכולת הזו, לחיות בשני העולמות בעוצמה שווה, ליוותה אותו עד רגעיו האחרונים.
בואו להיות שותפים לבניין בית הכנסת לזכרו של איתן דישון ז"ל
העדות המצמררת ביותר לדבקותו בתורה הגיעה חודש וחצי לאחר נפילתו, כאשר הוחזר הציוד האישי שלו מעזה. בתוך התיק הקטן שלקח איתו לתוך התופת, נמצאו לא פחות מחמישה ספרים. אחד מהם היה מסכת קידושין, המסכת אותה למד במסגרת הדף היומי. הגמרא הזו, שליוותה אותו בתוך הנמ"ר, נמצאה מוכתמת בדמו.
כעת, המשפחה מתעלת את הכאב לעשייה. הם בחרו להנציח את איתן בדרך שהכי מתאימה לו: בניית בית כנסת בשכונת מגוריהם, נוף ציון. השכונה, הממוקמת במזרח ירושלים וגובלת בג'בל מוכבר, היא סמל לחלוציות והתיישבות בלב הבירה. כיום, התושבים מתפללים במבנים ארעיים - קרוואן וגן ילדים. הקהילה עצמה היא זו שפנתה למשפחת דישון בבקשה לקרוא לבית הכנסת החדש "אור איתן", מתוך רצון שהערכים שאיתן חי לאורם יהוו מגדלור לנוער ולתושבים כולם. שירה, שמעידה על עצמה כמי שלא ידעה מה זה קמפיין גיוס המונים, מוצאת את עצמה עובדת עבורו יומם וליל, שואבת כוח מהחיבוק החם של עם ישראל.
"אני מקבלת כל כך הרבה פידבקים מהעם שלנו", היא מספרת בהתרגשות. "כל תרומה, אפילו הכי קטנה, מרגשת. יש ילד שתרם לנו 18 שקלים והוא כותב לי 'לעילוי נשמת הגיבור'. וזה פשוט מרחיב את הלב".
בונים בית כנסת בנוף ציון לזכרו של איתן דישון ז"ל - בואו לקחת חלק