חברי הקבינט ישבו דרוכים בליל ה-12-13 ביוני האחרון, התפללו וכססו ציפורניים. הם חששו שההערכות הפסימיות על תגובת נגד איראנית שתגבה קורבנות רבים מאוד בישראל בפתח. חששו אבל גם ידעו שאין ברירה.
אין ברירה כי מדינה ריבונית לא יכולה להשלים עם אויב שמחזיק בנשק שובר שוויון ומוטיבציה להשמיד להרוג ולאבד.
מה שבן גביר עושה בדרום זה פתיחה במלחמה נגד אויב שמתעצם לקראת פתיחה במלחמה נגדנו. מכת מנע. כמו שישראל עשתה באיראן בחודש יוני לדוגמא. כשפותחים במלחמה נגד אויב שמתעצם לוקחים בחשבון שהוא ירים את הראש, שהוא יירה טילים בליסטיים על מרכזי אוכלוסייה או שהוא יצית רכבים ביישובים.
אבל למדינה ריבונית אין את הפריווילגיה להימנע מהנחתת מכת מנע על אויב שמתעצם למימדים מפחידים. למעשה זו פעולה קריטית להצלה שלנו. העלמת עין ממאות אלפי כלי נשק בפזורה הבדואית שנמצאים בידיים של אנשים שלא בדיוק מתחנכים לאהבת ישראל עלולה להיות הרת אסון ברמה הלאומית.
בדיוק כמו במלחמה בעזה, התקשורת לא מפרגנת. מוסטפא ועאבד המסכנים זוכים לכותרות מלטפות שהם נבעך "מרגישים כמו בטול-כרם" (כאילו איך ציפיתם להרגיש?), הלוחמים יספגו ביקורת והשר המוביל יוצג כ"מתסיס". לא צריך להתרגש או להבהל אלא רק להגביר קצב. במלחמה כמו במלחמה.
בינתיים בדואים שמאוד כועסים על אכיפת החוק ביישובים שלהם הולכים להצית רכבים ביישובים יהודיים - כדי להוכיח למי שעוד הסתפק שמדובר פה בטרור לאומני טהור ולא באירוע פלילי "רגיל". נותר רק לקוות שהיועמ"שית וחבריה מהעליון לא יתקעו מקלות בגלגלים ושהמלחמה נגד התעצמות האויב בנגב תמשיך במלוא המוטיבציה. עד רדתה.