החלטת בג"ץ לעצור בעיצומן את בדיקות מבקר המדינה בנוגע לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמה אינה עוד פסיקה משפטית שנויה במחלוקת.
מדובר במהלך קיצוני, חסר תקדים וחסר אחריות, שמציב את בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בעמדה שבה הוא אינו רק מפרש את החוק, אלא כותב אותו מחדש, מצמצם חוק יסוד מפורש, ובפועל מסכן את שלום הציבור וחיי האזרחים. זו דוגמה של סמכות עם אפס לקיחת אחריות על חיי תושבי מדינת ישראל.
מבקר המדינה אינו גוף פוליטי ואינו ועדת חקירה פלילית. תפקידו ההיסטורי והחוקתי הוא לזהות כשלים מערכתיים בזמן אמת, להתריע, להסדיר נהלים ולמנוע את האסון הבא. זהו מנגנון הגנה אזרחי ראשון במעלה. כאשר בג"ץ משתק אותו, הוא אינו מגן על הדמוקרטיה, אלא מחליש אותה, מפקיר את הציבור ומסכן את חיינו.
הסכנה אינה תיאורטית. היא מוחשית, יומיומית, ונוכחת בכל נקודה במדינה שבה מתקיימים אירועי המונים או מציאות ביטחונית רגישה.
דמיינו מסיבת טבע המתקיימת מחר בפארק שוהם. מי מאשר? מי בודק היערכות? האם קיים נוהל ברור לתיאום בין המשטרה, הצבא והרשות המקומית? למי מדווחים בזמן אמת? אלו אינן שאלות אקדמיות, אלו בדיוק השאלות שביקורת המדינה נועדה לשאול עכשיו, בעקבות אסון הנובה.
כך גם ביישובים סמוכי גדר. בת חפר, לדוגמה, הנמצאת במרחק נגיעה מטול-כרם. כל כשל בתיאום, כל נוהל חסר, כל חור בהיערכות עלול להפוך בתוך דקות לאירוע דמים. ללא דוח מבקר אין נוהל. ללא נוהל יש אלתור. ובמדינת ישראל, אלתור ביטחוני פירושו נפגעים. ראו את שקרה לנו בשבעה לאוקטובר.
חוק יסוד מבקר המדינה ברור וחד. סעיף 2 קובע כי: "המבקר יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, היעילות, החיסכון וכל עניין אחר שיראה בו צורך". זו סמכות רחבה במכוון. המחוקק ביקש גוף עצמאי, יוזם, שאינו תלוי ברצון הדרג המבוקר ואינו ממתין לאישור מאף אחד, ובוודאי כזה שיכול לבדוק דבר קטן כגדול, כפי שרק לאחרונה נעשה בדו"ח החסוי בדבר האיום האיראני .
אלא שבפסיקה האחרונה, בג"ץ בחר לכרסם בעקרון הזה. הוא המציא חריגים חדשים שאינם כתובים בחוק: מדיניות, אסטרטגיה, בירור עובדתי רחב, אחריות אישית. כל אלו הוצאו בפועל מגדר הביקורת, לא באמצעות תיקון חקיקה אלא באמצעות צווים שיפוטיים. זוהי חקיקה שיפוטית מצמצמת, הפוגעת בליבת חוק יסוד. יתירה מכך, את כל זאת עשה בג"ץ בלא שראה אפילו טיוטה אחת של הדו"חות. בלא שהתייחס לעובדה כי נאספו מאות עדויות, שהמסקנות מהן בוודאות יצילו חיי אדם.
החומרה מתעצמת נוכח העובדה שבית המשפט עצמו אמר את ההפך הגמור חודשים ספורים קודם לכן. באפריל 2025, באותו נושא עצמו, ישב בג"ץ בהרכב שכלל את המשנה לנשיא סולברג והשופטים מינץ ווילנר. אז בין היתר נטענו טענות כי: "אי אפשר לחקור בזמן מלחמה", וכן כי "הליך הביקורת עלול לפגוע בממצאיה של ועדת חקירה ממלכתית" ועוד נטען כי "תפגע יכולתם של גורמי הבטחון להתגונן בפני הביקורת".
בכל זאת בג"ץ לא קיבל את הטענות הללו. הוא מחק את העתירה, ביטל את צו הביניים, ואפשר למבקר להמשיך בביקורת. יתרה מכך, הוא קיבל את עמדת המבקר שלפיה חסימת הביקורת משמעה הכפפת הגוף המבקר לגוף המבוקר בניגוד ישיר לחוק יסוד.
ומאז ועד לצו הבינים שניתן ב-31.12.25 לא השתנה החוק, לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. מה כן השתנה? זהות העותרים, זהות המבוקרים, והאובססיה של בית משפט העליון בראשות השופט יצחק עמית (גולדפריינד) ללכת צעד נוסף במסלול של ריכוז כוח והיותו המחוקק והפוסק האחרון.
ב-31.12.25, בהרכב הכולל את השופטים ברק-ארז, מינץ ושטיין, מוציא בג"ץ צווים החוסמים את הביקורת, אוסרים זימון עדים, אוסרים דרישת מסמכים ואוסרים פרסום טיוטות. זהו מהפך חד, לא התפתחות הדרגתית. מהפך כזה, בהיעדר שינוי נורמטיבי או עובדתי, הוא פגיעה אנושה בוודאות המשפטית ובאמון הציבור שממילא הולך ופוחת ברשות השופטת בכללותה.
יש לומר זאת בגלוי, גם שופטים הנתפסים כ"שמרנים" שותפים כעת לפרשנות חדשה ומצמצמת של חוק יסוד. כאשר גם השמרנות המשפטית נעלמת ברגעי אמת, אין עוד בלמים פנימיים. בית המשפט הופך לגוש כוח אחיד, המרחיב את סמכותו על חשבון הרשויות האחרות. לא בכדי היה מי שהשתמש, ובצדק, במילה "דורסנות".
קשה להתעלם גם מן התוצאה המעשית. ההחלטה מגינה בפועל על הדרג הבכיר ביותר ובמיוחד ברמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. במקום ביקורת מערכתית רחבה, שקופה ומצילת חיים, מתקבלת השהיה, עמימות ודחייה. הציבור משלם, ולמרבה הצער ישלם את המחיר. כך למשל דו"חות בו מוזכר שמו של הרצי הלוי יש להפסיק ולעסוק בהם, ואולם דו"ח העוסק בקבינט הבטחוני והמדיני והנוגע לתפקוד הממשלה להמשיך גם להמשיך.
בג"ץ אינו יכול לאחוז את החבל משני קצותיו. באפריל 2025 להכיר בסמכות המבקר ולברך עליה, ובדצמבר לרוקן אותה מתוכן. הוא אינו יכול לטעון להגנה על שלטון החוק, ובו בזמן לצמצם חוק יסוד ללא הסמכה. יציבות חוקתית אינה מותרות. היא תנאי בסיסי לדמוקרטיה מתפקדת.
כאשר בית המשפט העליון משתק את מנגנון הביקורת האזרחי היחיד שמסוגל לפעול בזמן אמת, הוא אינו רק חורג מסמכותו. הוא נושא באחריות. אחריות לכשלים שלא יתוקנו, לאירועים שלא ימנעו, לאסון הבא שעלול היה להימנע ולמרבה הצער לדם שישפך בגללו.
הכותב הוא יו"ר קרן קהילות