הדור אשר לא ידע את יוסף

ברשימת הדברים הטובים שהביאה עמה המלחמה, תופסת ללא ספק תנופת ההתיישבות חסרת התקדים שפקדה את יהודה ושומרון בשנתיים האחרונות מקום של כבוד.

גבעות שצצות כפטריות אחרי הגשם, תמיכה נרחבת בקרב הישובים הותיקים ואפילו חוות רבות שמוקמות באישור מלא של מערכת הביטחון באזורים מסוימים ביו"ש. לראשונה מזה שנים, נדמה שבצה"ל מתחילים לאור לקחי 7 באוקטובר להבין את חשיבותה של ההתיישבות בשטחים הפתוחים, והיותה מגן קדמי ליתר הישובים.

העובדה שהיחס של מפקדים בצה"ל לנקודות ההתיישבות התחלף מכזה של גורם עויין - לאנשים חלוצים שאפשר לשבת אצלם לקפה של בוקר, השפיעה באופן רוחבי על קצב ההתקדמות ואפשרה פריצה ליעדים שאיש לא דמיין. אלא שלאחרונה משהו השתנה. במקביל להכרזה על סיום המלחמה בעזה ושחרור כוחות ההגמ"ר, החלו להרגיש פעילים בשטח ברוח אחרת. יותר מריחות, מישהו שמנסה לתקוע מקלות בגלגלים וגורמים שמנסים להשיב את המצב ביו"ש לזה שלפני המלחמה.

באחת מהערכות המצב שהתקיימו לאחרונה, התלוננו מפקדי חטיבות שנכנסו לתפקידם ביהודה ושומרון בפני מפקד האוגדה החדש קובי הלר: "איבדנו שליטה לגמרי על כל נושא החוות והגבעות. חצי מהקשב שלנו מופנה לזה, וכמות האירועים שהן יוצרות בלתי נגמרת".

דברים ברוח דומה שיקפו גם מג"דים ששירתו במהלך המלחמה בגזרות השונות ביו"ש, בפרט כאלו בהן ההתיישבות החלוצית חוותה פריחה משמעותית. רבים ממפקדי הגדודים ממש לא היו בעלי עמדות שמאל, אולם יחס הכוחות במפת האיומים החדשה הצליח לערער גם אותם. "אני תומך בהתיישבות ורואה בזה ערך, אבל לא הגיוני שכמפקד הגזרה 70 אחוז מהאירועים שאני צריך לטפל בהם הם דברים שקרו לרועה הצאן של חוות מעלה נפצוצים", התבטאו במרירות.

הטענה הזו שהולכת ונשמעת יותר ויותר ככל שקו החזית בהתיישבות הולך קדימה היא אכן נכונה עובדתית אך שגויה בשורשה, ומשום שהיא זו שתכריע בשאלה האם נצליח לעבור לשלב הבא ביהודה ושומרון או שמא חלילה ניסוג אחורה לימי טרום המלחמה, חובה להשיב עליה בהרחבה ובכובד ראש.

נתחיל ממה שברור לכל אחד מאיתנו כיום. הפתרון היחיד שימנע באמת ולתמיד אירועים ביטחוניים ופיגועי טרור, הוא זה שמוזכר עשרות פעמים בתורה - גירוש האויב מכאן. מיו"ש, מעזה, ממזרח ירושלים ומהערים המעורבות. כל עוד הוא יישאר פה בינינו, זו רק שאלה לכמה זמן ובאיזו רציפות נצליח להרתיע אותו עד שינסה לשוב ולפגע. אבל מכיוון שעוד לא הגענו ליכולת לגרש כעת את האויב כולו, חובה עלינו לראות כיצד ניתן לנהל כאן בנתיים חיים בטוחים ככל הניתן, כשהאויב מורתע ונמצא בהתגוננות ונסיגה.

הגנה אפקטיבית בנויה משלושה מרכיבים. הרחקת קו המגע ככל הניתן מהאוכלוסייה האזרחית, הכנסת האויב למגננה מתמדת ומלחמת מאסף והרתעתו בצורה החריפה ביותר. כל אחד מהמרכיבים הללו לבדו לא יחזיק מעמד לאורך זמן ויתנפץ לנו בפנים. הבה נסקור יחד את המצב ביו"ש טרום המלחמה, ואת זה ששורר כיום אחרי הפריצה קדימה בשנתיים האחרונות לפי שלושת הדברים הללו.

הרחקת קו המגע: משימתו העיקרית של גדוד שתופס קו ביהודה ושומרון הייתה עד לפני המלחמה בעיקר שמירה על גדרות הישובים ואבטחת הצירים. או בקצרה: הגנ"ש והגנ"צ. חיילים שמרו בטרמפיאדות, ג'יפ הסיור קפץ לכל נגיעה בגדר ולוחמים הוצבו במבתרים בצדי הכבישים המועדים לפורענות. כשהמחבל עלה למבתר הריק ממול או שהצליח לנצל חלון הזדמנויות בעת החלפת המשמרות, התוצאה הייתה שורת רכבים שספגה אבנים ובקבוקי תבערה. כך גם בגדרות הישובים. אם הפרצה לא התגלתה בזמן או שהמחבלים הספיקו כבר לחדור פנימה, זה נגמר במרחץ דמים או במקרה "הטוב" בגניבה של אמל"ח וחפצים יקרי ערך.

קו המגע היה צמוד להחריד. ברגע שהאויב הצליח לעבור את השומרים, ההגנה קרסה לחלוטין. מעצרים ממוקדים שבוצעו מעת לעת בכפרים לא הצליחו גם הם לספק את הביטחון המיוחל, והתוצאה הייתה טרור יומיומי.

את המצב הזה שינו הגבעות והחוות לבלי היכר בכל מקום שניתנה להן האפשרות לפרוח. לא רק נקודות מועדות חוו ירידה בפיגועים, צירים שלמים הפכו לפתע לבטוחים ושקטים אחרי עשרות שנות טרור. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כביש אלון בבנימין. שורת הפיגועים שהתרחשו בו לאורך השנים בלתי נגמרת.

מארבים, מעצרים ו"פעילויות עומק" לא שינו את המצב ליותר משבועות בודדים. עד שהחלו לצוץ לאורך הציר נקודות התיישבות יהודיות כפטריות אחרי הגשם וחוללו מהפך מהקצה לקצה. המספרים מדהימים ומדברים בעד עצמם: גרף נתונים שפרסמה מועצת בנימין, מראה ירידה דרמטית במספר אירועי הטרור בציר בהתאם לגדילת נקודות ההתיישבות. מ-459 פיגועי טרור בשנת 2022 כשאת החוות והגבעות באזור ניתן היה לספור על כף יד אחת - ל52 בלבד במחצית הראשונה של 2025 בה כמעט חצה מספר נקודות ההתיישבות את רף ה-20.

תפיסת הפעולה הייתה פשוטה. במקום שרועי צאן ערבים יתצפתו על המבתרים ומחבלים במסווה של חקלאים יוכלו להסתובב בחופשיות בין עצי הזית בצד הדרך, מי שישלטו באזור יהיו תושבי הגבעה או החווה שירחיקו את ערביי הכפרים קילומטר ויותר אחורה. חגורת הגנה הרמטית בדמות רצף יהודי מצפון לדרום. קו המגע הוזז משמעותית, וכיום אם תתרחש חדירה של מחבל לשטח הסיכוי שיצליח להגיע עד לכביש ולפגע הוא אפסי. התקפות שינסה האויב להוציא, יופנו לרוב כנגד שטחי המרעה והרועים שחוצצים בין החווה לכפר. במקרה קיצון שהצליח המחבל לחצות גם את שטחי המרעה, תבלום הגבעה את האש.

קחו לשם ההמחשה את צומת מכמש האחורית ליד מצפה עידית. מבתר מועד ומקולל מכיוון הכפר דיר דבוואן עליו עמדו המחבלים שרצחו את עידית מזרחי הי"ד, ומאז התרחשו ממנו מאות אירועי טרור נוספים. מחבלים שהיו מגיעים בדרך קלה ונוחה מכיוון הכפר, פורקים מהרכב, מיידים אבנים ובקבוקי תבערה ונמלטים חזרה. כמעט 5 שנים אני בגזרה פה, ואת ספירת המארבים שהציב צה"ל כדי לחסל את המחבלים הללו איבדתי מזמן. כוח קבוע שהוצב ממול בציליה מאולתרת, יזומות בחתימה נמוכה, מארבים של לוחמי 636. כלום לא עזר. אף מחבל לא חוסל, איש לא נעצר בזמן אמת.

יממה אחרי שהכוח התקפל המחבלים חזרו כמו שעון. עד שהגיעו גבעת שדה יונתן ממערב והחווה של חנינא ממזרח, יצרו רצף טריטוריאלי לאורך הציר, הדפו את הערבים פנימה לכפר והפכו את המבתר לשטח מרעה קבוע. יותר משנה חלפה מאז, ואפילו פיגוע אחד כנגד הנוסעים בציר לא התרחש יותר בנקודה הזו. שתי המילים האחרונות חשובות, משום שהציר אמנם הפך בטוח אך האויב ממש לא ויתר על רצונו לרצוח יהודים.

וכאן נכנס המרכיב השני - הכנסת האויב למגננה ומלחמת מאסף. אם אנו מכירים בעובדה שהאויב ינסה תמיד לטבוח בנו ברגע שיוכל, הדרך למנוע בעדו לעשות זאת מעבר להרתעה שהיא תמיד זמנית ומוגבלת, היא להביאו למצב של מגננה ומלחמה תמידית על הקיים. אם הוא יושב לבטח בטריטוריה שהקים לעצמו, ראשו יהיה פנוי למחשבות רצחניות והתקפות יזומות. לעומת זאת, כשגם ההימצאות שלו בביתו או בהר המדובר מוטלת בספק, כל כוחותיו יופנו לטובת שימור המצב הנוכחי ובלימת הנסיגה לאחור.

בימי טרום המלחמה, ישבו הערבים לבטח בכפרי יו"ש, ויכלו לצאת לפיגוע אבנים בציר הסמוך וחצי שעה לאחר מכן כבר לראות סרט במיטה. המחסומים נותרו פתוחים, צה"ל הקפיד על הימנעות מפגיעה ב"מרקם החיים הפלסטיני" ושום דבר לא איים עליהם. מעצרים של דלת מסתובבת לא עניינו אף אחד ורק הפכו את המשוחררים הטריים לגיבורים.

תפיסת הביטחון בגבעות ובחוות שבאה לידי ביטוי ביתר שאת בשנתיים האחרונות הייתה הפוכה לגמרי. שיטת העבודה שעושה שימוש ברעיית הצאן כמרכיב מרכזי, מושתתת במידה רבה על העיקרון הזה. אין מצב סטטי בשטח - אם קו ההגנה בדמות שטחי המרעה, מרוחק ככל שהיה יישאר כמו שהוא, הערבים ינסו לפלוש שוב ושוב. הדרך היחידה למנוע פלישה היא להיות בתנועה קדימה תמיד. איטית, מחושבת וזהירה, אבל כזו שתגרום לאויב להבין שגם נוכחותו על ההר שהוא רועה ומסתובב בו כעת מוטלת בסימן שאלה.

במקום שבגבעה תכונס ישיבת חירום בנוגע לפלישות הערביות, מי שחוזרים הביתה בכל ערב בפנים מודאגות אלו הרועים והחקלאים הערבים - הזרוע המבצעית של הכפר, שמנסים לגבש מענה נגדי. קו החזית זז קדימה אל "השטח האפור" בפאתי האזור הערבי הנוכחי, ושטחי המרעה היהודים נותרים מוגנים. בתי המשפחות בגבעה שנמצאים 2 ק"מ משם נשארים בכלל מחוץ למשחק, בטוחים ושלווים. כשבכפר אוזרים אומץ ויוצאים למתקפת נגד, היא מתרחשת לרוב בשטח האפור שהוגדר כגבול החדש, ועל כך אני יכול להעיד מכלי ראשון.

במערכת הביטחון תומכים בפעמים רבות בקיומם של שטחי המרעה כאזורי חיץ מחוץ לישובים, אולם מתקשים להבין מדוע מתעקשים הרועים להתקדם עוד ועוד לעומק השטח. בעיניהם זו פעולה מיותרת, מסוכנת וכזו שבאה לייצר חיכוך ללא סיבה. בעקבות אירועי תקיפה שהתרחשו בשטחי המרעה אף שירטטו חלק מהמח"טים פוליגונים מצומצמים בהם הותר לרועים לשהות, ואסרו על הרועים לצאת מחוץ לגבולותיהם מתוך מחשבה שזהו הצעד שימנע את התקיפות הבאות. כנ"ל בהקמה של נקודות התיישבות חדשות. חווה צמודת גדר שמגנה על הישוב מבחוץ היא דבר מבורך, אך גבעה בעומק השטח נחשבת ל"איום ביטחוני" שחובה לפנות.

זוהי כמובן תפיסה שגויה ומנותקת, משום שאירועי טרור יהיו תמיד. אלא שבמצב של ניהול ביטחון שוטף תוך תנועה קדימה, יצנח מספר האירועים בצורה משמעותית, אלו שכן יתרחשו יהיו הרבה פחות מחושבים ולרוב יתבצעו כתגובה רפלקסיבית ונואשת לפני הרמת הידיים, והכי חשוב - יקרו רחוק מאוד ממרכזי האוכלוסייה שתוכל להמשיך בשגרת יומה. את המשוואה הזו טרם השכילו חלק מהגורמים בצה"ל להבין: אם בגלל תקיפה חריגה של רועה מהחווה של חנינא תחטפו רגליים קרות ותסיגו את חבריו אחורה - הפיגוע הבא חלילה יכה בחווה עצמה. תפנו את שדה יונתן בגלל הבלאגן שיוצרים אירועי טרור שמבצע הכפר הסמוך כנגדה - תקבלו את אותם אירועים על כביש 60. תאסרו על רועי חוות שלישה להתרחק מהחווה ו"לייצר חיכוך עם הכפר" - מחבלי אל-מועייר יעברו לפגע בישובי גוש שילה. ככה פשוט.

במהלך המלחמה צה"ל אפילו החל בעצמו ליישם את התפיסה הזו בערים הערביות, ויוזם בכוונה חיכוך מתמיד כדי למגר את תשתיות הטרור. תגובות האויב לפעילות בערים מוגדרות כהישג ולא כנטל, בשל ההבנה שמוטב שקו המגע יהיה שם. כל שנותר להבין הוא שאין שום הבדל בין האויב ברחובות שכם לזה שבהרי בנימין.

וכאן אנו עוברים למרכיב השלישי - ההרתעה. מעבר להיותה משהו זמני, יש בהרתעה משהו פרדוקסלי: כשהאויב מורתע, גם אם לזמן קצר, אנשים שוכחים שהוא קיים ומדוע שקטה הארץ. יתרה מכך, אם הוא חכם ומראה בתקופת ה"הודנא" פנים של שוחר שלום ושקט, אזי נדמה לעיתים כאילו אין כלל צורך בפעולות ההרתעה והן אפילו עלולות להתסיס את השטח, ואילו דווקא כשהאויב מאבד את ההרתעה - רק אז מרגישים בחסרונה וחשיבותה. כשהאויב חלש ממהרים יפי הנפש לקום ולהגיד "מסכן, למה להילחם בו", ואילו דווקא כשהוא חזק ומכה בנו ללא רחם, נוצר קונצנזוס רחב למלחמה כמו אחרי הטבח או פיגועים קשים אחרים.

הפרדוקס הזה מתקיים גם בהתיישבות. כשהאויב מתכנן, חותר וזומם, יש תמיכה בהתרחבות ובפעולה. כמה דחיפה נתנה תוכנית סלאם פיאד למשל או המצב הביטחוני הקטסטרופלי בכבישי יו"ש, אבל דווקא כעת כשהקערה מתהפכת סוף סוף פתאום ישנו חשש ורתיעה מפריצה קדימה. לדבר הזה יש רק תרופה אחת: אסור להקשיב לרגע לקולות המחלישים והמהוססים שמנסים להסביר שהשגנו מספיק והגיע הזמן לעצור, קל וחומר בזמן שבו עם ישראל חזק ומצליח. ההישגים הכבירים שחוללנו בשטח יישארו אך ורק אם המערכה תמשיך להתקדם. ברגע שחלילה נעמוד במקום, תיסוג המערכה לאחור.

כל מח"ט ומג"ד צריכים להזכיר לעצמם - זה אולי עוד כמה אירועים שיפלו על הפלוגה הגזרתית בחודשים הראשונים להקמה, אך בתוך זמן קצר התועלת הביטחונית תעלה עליהם בפי כמה וכמה. ועוד לא דיברנו על המישור האסטרטגי בסיכול הקמת המדינה הפלסטינית. את תפיסת השקט היקר מכל יש להחליף בחתירה להכרעה והתקדמות מתמדת במערכה.

על מפקדי הגזרות להוקיר ולעודד את אלו שמוכנים להציב את עצמם בקו האש, ובכך מסייעים למדינה במשימתה לשמירה על חיי האזרחים והענקת תחושת ביטחון. "הצלחה" של מפקד לא צריכה להימדד כפי שהיא כיום בכמות האירועים שהתרחשו בגזרתו, אלא באופיים. האם התרחשו על גדרות הישובים או בפאתי הכפרים. האם ניסה האויב לתקוף כשצה"ל עמד סטטי וביצע התמגנות או שמא הייתה זו התקפה חפוזה תוך התקדמות מטאורית של המצב בגזרה וצמצום שליטת הערבים בשטח.

בשנתיים האחרונות נדמה שעברנו בעל כורחנו תהליך מזורז של יציאה מהקונספציה, התפכחות וקבלת אומץ לצעוד בדרך הנכונה. שינוי הכיוון רוחבי ומורגש כמעט בכל מקום ברמות שונות. שר הביטחון, שרי הממשלה האחרים ובראשם סמוטריץ' ובן גביר, אלוף הפיקוד, מפקדים בשטח, משטרה, רבש"צים ועד לאחרון תושבי הישובים. כולם זזו ימינה ואפשרו סוף סוף להתחיל לתקן את חטאי העבר.

את התהליך הזה אסור לעצור באמצע, חובה עלינו להמשיך בכל הכוח. את תנופת ההתיישבות שמתרחשת בחלק מהמקומות ביהודה ושומרון יש להעתיק ללא מורא גם לאזורים אחרים מאתגרים יותר. ההסתערות על אדמות המדינה בשטחי C צריכה להתפשט גם לשאר חבלי הארץ שמוגדרים בפשע באותיות לועזיות כאלו או אחרות, והחשש מפני עימות עם האויב וחתירה למגע צריך להפוך לזיכרון שחור מן העבר. כל עצירה או השתהות בניצול ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לפנינו תהיה בכייה לדורות. עלה נעלה וירשנו אותה - כי יכול נוכל לה!