למי שעוד לא צפה בריאיון המרתק של עודד ניר אצל דניאל דושי או האזין לו - ממליץ לעשות זאת בהקדם.
יש בריאיון הזה מצד אחד זיקוק של ההתפכחות שחלק מהחברה הישראלית עוברת, ומנגד - עיוורון וחוסר מוכנות לקבל את המציאות הקשה שהולכת ומתרגשת על יהדות הגולה. עננים ששוב מתקדרים מעל ראשי היהודים בגולה אך אלה מסרבים שוב לראות את המציאות ומעדיפים לשגות באשליות.
עודד ניר הוא מוזיקאי ישראלי שירד מהארץ לפני כעשרים שנה והיגר לאמסטרדם. סיבות הירידה מהארץ היו תעסוקתיות. בארץ לא הצליחה קריירת המוזיקה שלו לשגשג בעוד בחו"ל הוא הפך לאומן מצליח ובעל שם. עודד היה לדי־ג'יי ידוע ומצליח. עד ליום שבו הכול השתנה.
האנטישמיות הגואה בכל רחבי העולם גרמה לעודד להבין שליהודים אין עוד מה לחפש בנכר והוא קורא לאחיו היהודים בגרון ניחר, מעל כל במה, לעלות ארצה ומהר, לפני שיהיה מאוחר. הוא בעצמו עלה ארצה והתחתן לא מזמן עם ישראלית.
דושי לעומתו לא מצליח להבין למה בארץ כאן טוב ובטוח יותר, הרי גם כאן רודפים אותנו וטובחים בנו. עודד מסביר לו שוב ושוב, למעלה משעתיים, את ההבדל בין מצבו של היהודי בגלות לזה של יהודי בארצו. וכפי שהוא אומר: "אני מעדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". "אני לא רוצה לחיות ככה יותר".
כתגובה לכמה חוויות טראומתיות שדניאל דושי תיאר, מקורותיו כמפקד בצבא שחייליו נהרגו וכמי שהיה עד לפיגוע רצחני שבו נהרגו סביבו אנשים, הגיב עודד ניר במילים הבאות: "פה החוויה שלך היא קשה, אבל אתה עדיין בעל הבית. אתה רוב בתוך רוב. שם אתה תהיה נתון לחסדי אחרים. אתה תהיה כמו שסבא רבה שלך בפולין היה נתון לחסדי הפריץ באותו רגע. אתה תהיה נתון לחסדי משטרה שאולי לא תחטוף כדור בשבילך. ואני אומר לך, שהיא לא תחטוף כדור בשבילך!"
בבית אין גטו
הריאיון נפתח בשאלתו של דניאל דושי: "האם לדעתך היהודים צריכים לעזוב את אירופה, לברוח מאירופה כרגע?" עודד משיב לו לאחר מחשבה קצרה: "צריכים לעזוב את קנדה, צריכים לעזוב את אוסטרליה, צריכים לעזוב את בלגיה, את הולנד, את צרפת, את שוודיה, נורבגיה..."
דושי: "למה?"
עודד: "אני בתוקף עבודתי עובד איתם. ואני שומע מה הם אומרים. אני קורא בשפות זרות מה הם חושבים. אדם רואה חמש מאות קילומטר קדימה ומבין לאן דברים הולכים. אני לא רוצה לברוח. אני רוצה ב'קלאס', לעזוב. כמו שעשיתי, עם לוח הופעות מלא".
נקודת המחלוקת בין שניהם הוגדרה על ידי עודד בצורה מדויקת, שמחדדת את ההבדל בין מבט גלותי למבט גאולי, ומלמדת שמבט גלותי יכול להיות גם ליהודים שגרים בארצם:
"פה הסיכויים שלך לעמוד על שלך, להיות גאה במי שאתה ולא לחיות בגטו, כי אתה ואני לא מסכימים על נקודה אחת אני מבין, אתה רואה את המגורים פה, של כל היהודים - כגטו גדול, ואני רואה את זה בדיוק הפוך - בבית אין גטו. זה הבית. ושם זה גטאות קטנים שאתה חשוף ונתון לחסדי אחרים".
לקראת סיום הריאיון עודד מטיח בדושי את האמת שאי אפשר להתחמק ממנה בפנים, ומספר סיפור אישי מרגש ומצמרר: "זהות היא הכול. זהות בסוף מכרסמת בך כשאתה זונח אותה. אני גם הייתי שם... עמדתי להתחתן עם הולנדית קתולית. ליהודי מאמין זה עניין. אתה יודע איפה זה נפל? כשהיא אמרה לי שהיא לא מוכנה שאם יש בן הוא יעבור ברית מילה. אמרתי לה: זה לא יקרה! הבן שלי נכנס בברית אברהם! לא מוכנה? נסגר העניין... אני מודה לאלוהים כל בוקר על מה שלא קרה לי. שניצלתי מהדבר הזה..."
עיניים סתומות לרווחה
פרשת ויחי היא פרשת הירידה לגלות. בדבריו לפרשה מתאר הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), את סתימת העיניים של הגלות:
"פרשת ויחי... מתחילה אחרי רווח קטן ביותר, מורגש בקושי, ועל־כן היא נקראת: 'סתומה מכל הסתומות'. רש"י, המצטט את המדרש, נותן שני הסברים לתופעה זו (בראשית מז, כח): 'למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם'. דבר אחר: שביקש לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו.
"כלומר: יש בגלות סכנה של שחיקת זהותנו, ומתוך כך גם סכנה של סילוף תודעתנו העצמית המביא להעלמת התקווה לגאולה. במצב זה, מושג ה'ציפייה לישועה' מתרוקן מכל משמעות ממשית, והציפייה הופכת לאידיאל בפני עצמו, סוג של 'ציפייה לשם ציפייה', מה שמשכיח את תכליתה: הישועה עצמה, שתשים קץ לציפייה".
בשולי דבריו אפשר להוסיף שסתימת העיניים מצרת השעבוד איננה עדיין השעבוד בפועל, שיתחיל בעוד כמה עשרות שנים. סתימת העיניים היא חוסר היכולת לזהות את הסכנה הממשמשת ובאה. וכשהיא תגיע - גם הורדת הפרופיל כבר לא תועיל. הגלות עלולה להשכיח את התכלית ובכך לאבד את הזהות שלנו. עד לסערה, שסופה להגיע ולטלטל את יהדות הגלות עד שתפקח את עיניה.
סיפורו המרגש של עודד, של העצירה רגע לפני הנפילה מצוק ההתבוללות, ממחישה את מושג שמירת הברית במובן העמוק והלאומי, אם אתה מחובר אל הברית - לזהותך, לעמך ולאלוהיך - סופך שתשוב גם לארצך.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר באהבה ובאמונה