פרשת הרשעתו של עמירם בן-אוליאל ברצח הנורא של משפחת דוואבשה בכפר דומא, מעניק הזדמנות להביט מעבר לתיק אחד, אל שאלה עקרונית שמעטים אוהבים לגעת בה: מה מעמדה של הודאת נאשם במשפט הפלילי בישראל, ומה המחיר שהחברה משלמת כשהיא מתפתה לראות בה "אמת".
גם אם פרשת בן־אוליאל חריגה בנסיבותיה, היא מאירה באור חד מנגנון ותיק ומסוכן: מערכת שמייחסת ערך ראייתי מכריע להודאה בפלילים ובכך מעודדת הפקת הודאות, שאינן בהכרח קשורות לעובדות ולאמת.
המשפט הישראלי נשען על אמונה נוחה: לשופטים מקצועיים יש יכולת לזהות האם הודאה היא אמת או שקר, גם בלי תשתית ראייתית כבדה. הודאה מחוללת רושם פסיכולוגי עז, כמעט בלתי הפיך. אדם שמספר לפרטי פרטים כיצד ביצע מעשה נורא, מפעיל אצלנו מנגנון כמעט אינסטינקטיבי: אדם לא יודה בפשע אלא אם ביצע אותו.
גם שופט מנוסה אינו חסין, כפי שעולה מדבריו השגויים של השופט נעם סולברג בפסק דין אטיאס נ' מדינת ישראל:
"ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, שאין אדם מודה באופן חופשי ומרצון בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של הנחה זו".
זו אמונה שגויה. ניסיון החיים מלמד שאנשים מודים בדברים שלא עשו, וככל שהעבירות חמורות יותר, הלחץ על הנחקרים גדול יותר. הבעיה שההודאה מטילה מעין "כישוף" על כל המערכת: היא יוצרת ודאות רגשית שמקדימה את בדיקת העובדות. היטיב לבטא זאת השופט דני צרפתי בפסק השין בו זיכה את רומן זדורוב:
"על עצמי אני מעיד ובראייה בדיעבד, כי הרושם החד שהותירה בי כאמור ההתוודות הנ"ל, אותה קלטתי בחושיי, הקשה עלי ביותר להשתחרר ולבחון באופן אובייקטיבי, ביקורתי ושכלתני, את משקלה האמיתי של ההודאה...".
האמת היא שאין לנו יכולת אנושית לדעת מה האמת מתוך צפייה בשחזור או מתוך התרשמות מן הנחקר, ומחקרים שנערכו בארה"ב ובישראל מאששים זאת שוב ושוב, ומלמדים שאנו נוטים במצבים אלו לעבר קביעת אשמה. מכאן שהפסוק מספר שמואל "כי אדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב" אינו רק אמירה תיאולוגית; הוא תזכורת משפטית: אנחנו רואים תיאטרון של גרסאות, לא את המציאות הפנימית שהולידה אותה. יתרה מזו, תוצרי החקירה אינם חלון ניטרלי לנפש האדם; הם נבנים כך שיישמעו משכנעים באוזני מי שיקרא אותם אחר כך. מערכת שמתמרצת הודאות לומדת גם לארוז אותן.
כאן מגיע המיתוס המסוכן ביותר: רבים מוכנים להודות שעינויים מולידים הודאות שווא, אבל משוכנעים שהודאה ללא עינויים היא אינדיקציה חזקה לאשמה. גם זה אינו נכון.
חקירה נשענת על הפעלת לחצים והיא אכן עובדת. היא לוקחת אדם שאין לו אינטרס להודות, ובסוף גורמת לו להודות. אלא שהלחצים הללו אינם מכוונים לאמת אלא לתוצאה. לכן עצם העובדה שמישהו הודה איננה אינדיקציה בטוחה לאשמה; לעיתים היא אינדיקציה לרגישות, לעייפות, לפחד, לרצון להציל אדם קרוב, או לחלופין להגן על עבריין מפחד או בתמורה לתגמול. אם שני נחקרים יוצאים מחקירה כאשר אחד הודה והשני לא, אין זה אומר שהסתברות האשמה של המודה גבוהה יותר. לעיתים ההבדל בין מי שיורשע למי שישוחרר הוא רק ביכולת להחזיק מעמד, לעיתים רבות דווקא המכחיש הוא האשם ולעיתים אף לא אחד מהם.
ומה קורה כשיש טענה לעינויים? כאן מופיע מנגנון מסוכן במיוחד: פסילה של הודאה אחת, וקבלה של "הודאה חופשית ומרצון" שנמסרה אחר כך, כביכול ללא עינויים. זהו פתרון נוח למערכת, אך לא בהכרח לאמת.
ההיסטוריה המשפטית האירופית מלמדת עד כמה הטריק הזה עתיק: גם בתקופות חשוכות ידעו להרחיק טכנית את ההודאה מן המרתף, ולדרוש מן הנחקר לחזור עליה "מרצונו החופשי" לאחר 24 או 48 שעות. אלא שהנחקר ידע היטב, במפורש או במשתמע, מה יקרה אם יסרב: חזרה אל מרתף העינויים תמיד מרחפת באוויר.
בדומה, כאשר עמירם מגיע לתחנת המשטרה ומסרב לחזור על הודאות שמסר קודם לכן, בתוך תקופה של מניעת מפגש עם עורך דין ובצל חקירת "צורך" קשה, נכנס לתמונה חוקר שב"כ המכונה "מיגל", ומתיישב בקרבתו; ואז עמירם חוזר ומוסר הודאה. אין צורך לטעון טענות דרמטיות מעבר למה שהדינמיקה עצמה מלמדת: עצם הנוכחות של החוקר המענה, הספיקה.
לעומת זאת, במשפט העברי נקבע העיקרון "אין אדם משים עצמו רשע": להודאה אין ערך ראייתי. גם במשפט השרעי המוסלמי קיימת תפיסה דומה באשר להודאה. אפשר להתווכח על ההסברים, אבל התוצאה המוסדית ברורה: אם להודאה אין ערך ראייתי, אין תמריץ להשיג אותה. זהו, כפי שמצא במחקרו הרב המנוח, פרופ' אהרון קירשנבאום, "תריס בפני עינויים".
קל להצביע על שופטים, פרקליטים ושוטרים. אבל האחריות איננה שלהם בלבד. אם החוק מאפשר הרשעה על סמך הודאה, האחריות היא גם של החברה ושל נבחריה.
כאשר עלו בכנסת הצעות לחיזוק דרישת הסיוע להודאה (ראיות המאמתות את ההודאה), מי שהתנגדו והפילו אותן היו דווקא נציגים מן הימין, ומן הציבור הדתי, דווקא הקהלים שמכירים את ההלכה. זהו שיעור קשה: מסורת בלי מנגנון משפטי היא זיכרון, לא הגנה. אם אנו מעוניינים בתריס בפני עינויים והודאות שווא, חייבים לעגן זאת בדין ובפרקטיקה.
בסופו של דבר השאלה איננה פוליטית אלא אזרחית: האם אנחנו כחברה מוכנים שמנגנון ההרשעה יישען על הודאה - כלי שמטבעו פגיע ללחץ, לסוגסטיה ולשבר - ללא ראיות מאמתות חיצוניות, מוצקות ומשמעותיות? הודאה יכולה להיות ראיה אך אסור לאפשר לה להיות ראיה מכריעה, שכן, ברגע שהחברה מתרגלת להרשעות על בסיס הודאה, היא משלמת מחיר כפול: חף מפשע עלול לשבת בכלא, כאשר בו בזמן הפושע האמיתי נשאר בחוץ וממשיך לסכן את הציבור.
הכותב הוא חבר הסגל הבכיר בחוג לקרימינולוגיה ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי, המכללה האקדמית גליל מערבי