הרב אליעזר שנוולד
הרב אליעזר שנוולדצילום: ערוץ 7

מלחמה היא שעת מבחן לאומית. היא מעמידה למבחן היבטים רבים של המערכת הלאומית.

היא דורשת הירתמות של כל חלקיה של האומה, כך שכל חלק יתרום את מיטבו בשיתוף פעולה מלא. היא מעמידה למבחן את המכלול של כלל חלקי האומה: באיזה אופן נרתמו למלחמה, כיצד השפיעו על תוצאותיה ועל השגת מטרותיה. אך בתוך כך, גם אם אין המבט ממוקד בכך, עומדים למבחן חלקיה של האומה במידת הירתמותו של כל אחד מהם ובמידת תרומתו למלחמה.

כך היה גם במלחמה האחרונה.

במבחן הלאומי של המלחמה האחרונה בלטה מאוד תרומתה של הציונות הדתית, בהיקפי שותפותה בתוך מכלול הכוחות הלוחמים. חלקה בכוח הלוחם היה והינו הרבה מעבר לחלקה היחסי באוכלוסייה - בסדיר ובמילואים, וגם במחיר הכבד ששילמה.

עם ישראל מכיר בכך ויודע להוקיר תרומה זו, ולחבק את משפחות הנופלים והפצועים. אולם יש גם מי שמנסים לטשטש ולגמד עובדה זו בטענה שאין נכון לבדל, שכן כולם נלחמו יחד, וכי ציון עובדה זו יוצר פילוג. יש אף מי שמנסים לבזות בכינויי גנאי כגון "אוכלי מוות" ועוד.

מעבר לכך שמדובר בעובדה, יש כאן רובד עמוק יותר שחשוב להדגישו. עובדה זו לא צמחה יש מאין, ואינה תוצר של תחרות בין חלקי האומה - מי תורם יותר. היא תוצר של תורת בית המדרש הציוני־דתי הארץ־ישראלי, ברוחו של מרן הרב קוק זצ"ל, על כל סניפיו וגווניו; של תפיסת עולמו הרוחנית, שאותה הנחיל לציבור הציוני־דתי באשר לקדושתה של מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו", ולחובתנו לגלות אחריות ולתרום מעצמנו לעם ישראל ככל יכולתנו, ולהתגייס להגנתה, גם במחיר של סיכון חיים.

תורת בית מדרש זה חותרת לממש את הרעיון הבסיסי של "תורת ארץ ישראל" כ"תורת חיים" - תורה עמוקה ורבת עוצמה הנלמדת בבית המדרש, שאחד ממבחניה העיקריים הוא מידת השפעתה על חיי המעשה, של היחיד ושל האומה. זהו מימוש של העיקרון של: "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" - בחיי המעשה. גם במבחן הקשה והמאתגר של מלחמה וסכנת חיים.

זהו בית המדרש שבנה קומה רוחנית שבאה לידי ביטוי גם בדברים האמוניים רבי העוצמה שכתבו הנופלים, וגם במעמדים המעצימים של משפחות הנופלים - האלמנות והיתומים - אל מול האובדן הקשה של בן משפחתם, ובדברי האמונה רבי העוצמה שבחרו לומר בשעתם הקשה. איש לא יכול היה להישאר אדיש לנוכח תופעה זו.

כך גם מראות הלוחמים, בוגרי בית מדרש זה, בחזיתות השונות, אשר בשעות המנוחה וההפוגה בין הקרבות שוקעים בלימוד תורה ומקיימים מעמדי קדושה והתחזקות יחד עם חבריהם משאר חלקי האומה.

מבחן זה מעמיד את בית המדרש הציוני־דתי, ברוחו של מרן הרב קוק זצ"ל, ואת צדקתו, במקום היסטורי. גם מי שאינו מבאי בית מדרש זה יודע להעריך ואינו מסתיר את השתאותו, אף שיש גם מי שמנסים לזלזל בו, לגמדו ולהשתמש כלפיו בכינויי גנאי.

פנינו אל העתיד. המלחמה עדיין לא הסתיימה, ועוד נכונו לנו אתגרים. לקראתם עלינו להתחזק ולחזק. בית המדרש שלנו צריך להתעצם יותר ויותר, כלפי פנים וכלפי חוץ: בלימוד התורה על כל חלקיה, ובאופן מיוחד בבירור דרכי היישום של "התורה בחיי המעשה".

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. בה אנו קוראים על פטירתו של יעקב ועל העברת האחריות להנהגת המשפחה ועתיד האומה ליוסף.

מלכתחילה בחר יעקב את יוסף מבין הבנים להעביר לו את התורה והמסורת שקיבל מרבותיו:

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית ל"ז ג). "בן זקונים - ואונקלוס תרגם: 'בר חכים הוא ליה' - כל מה שלמד משם ועבר מסר לו" (רש"י שם).

מתוך כך נגזר גם שבבוא העת יעקב מוסר ליוסף את האחריות על המשפחה והאומה. בברכת יעקב לבניו שבפרשתנו מגדיר יעקב את החלק המיוחד ואת תרומתו של כל אחד מן הבנים לכלל המשפחה והאומה. יוסף הוא זה שיש ביכולתו לתרום למשפחה ולאומה את יכולותיו כמלך במצרים, ואת כישורי ההנהגה שלו, כדי להנהיגם: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מט כו). "נזיר אחיו - מלך על אחיו" (רשב"ם).

תפקיד זה נבע גם מכך שיוסף גילה אחריות כלפי אחיו, וזו באה לידי מבחן, בשעת אמת, כאשר יוסף נגלה לאחיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה ה). האחים חששו שינקום בהם על המכירה, אולם יוסף, כמבוגר האחראי, אינו מעלה על דעתו כלל לפגוע בהם. אדרבה, הוא לוקח על עצמו את האחריות על עתיד המשפחה, ועל כך נזקפה לו זכות לדורות: "וזה כי בהיותו נזיר מועטר בנזר שליט בין אחיו, העידו מעשיו שהוא ראוי לקבל ברכות מאת האל יתברך בלתי אמצעי, וכן היה זרעו במעלה קרוב לשבט המלכות, כאמרו: 'כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל' (הושע י"ג א), וממנו היה ראשון לשופטים ונבחר ראשון למלך, כאשר נחלקה מלכות בית דוד" (ספורנו שם).

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל מודיעין