'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת ' [בראשית מז,כט] ... 'וַיִּקְרְבוּ', לא נאמר אלא אצל צדיקים, שבכל יום מימי חייהם, קרבים הם אל המלך, אל מלך מלכי המלכים, בלא בושה, בשלימות ובשמחה תמה.
לכן נאמר 'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' , ואחר כך ''וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת', כי ככל שקרב אל יום מותו, קרב הוא יותר אל השלימות, ומדרגת ישראל שלמה יותר ממדרגת יעקב.
מחד, כל אותן שנים שהיה יעקב במצרים, שכינה הייתה שורה עמו, ואין השכינה שורה אלא במקום שלמות, ולא במקום שיש חסרון, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום שהכל מכוון שם במידה נאותה ובמקום שמחה וחדווה. גם כאן במצרים, במקום הגרוע ביותר בעולם, בתוככי שערי הטומאה. 'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם' - גם כאן חי על פי מידתו, מידת האמת 'תתן אמת ליעקב'.
ובכל זאת, 'וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה' [בראשית מח,א]. מחד שבע-עשרה שנה שחי יעקב במצרים, היו בשובע ושלום. שבע עשרה שנה חי יעקב בעבר עם יוסף בנערותו. וכל אותן שנים למרות צערו מעשו, מלבן, ומצרת דינה ומות רחל, טובה הייתה לו בהן כי בראותו את יוסף ומשעמד לפניו, מיד שלמה נפשו... ונשכחו צרותיו. כיון שפרש ממנו יוסף, והוא בן שבע עשרה שנה, היה יעקב בוכה תמיד ומצפה שישובו אליו אותן שבע-עשרה שנה כבתחילה. והנה את אשר קיווה, בא לו. הקב"ה החזיר לו באחרית ימיו את אותן שבע עשרה שנה עם יוסף כבתחילה. מחד היו הן טובות מן הראשונות, אך בכל זאת לקראת סופן, נמצא יעקב חולה, החולה הראשון בתורה. אצל הכל נאמר 'ויגווע וימות' או מעין זה, לא כן אצל יעקב.
יתר על כן, מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה. אם היה הוא בדרך, או בשוק, היה עוטש, והייתה נשמתו יוצאת מנחיריו ומת, עד שבא יעקב אבינו וחידש חולי, וביקש רחמים לפני הקב"ה, שיחלה אדם לפני מותו, ויצווה לביתו, וכדי שיהא פנאי לבניו לבוא כל אחד ואחד ממקומו, להיות עליו בשעת מיתה. כיוון שרואים שנפל למיטה, יודעים שימות ומתקבצים ובאים. וכך אמר יעקב אבינו בתפילתו: ריבונו של עולם, אל תיקח את נפשי ממני עד אשר אני מצוה את בני ובני ביתי. ונעתר לו, שנאמר: 'וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה'. ושמעו כל מלכי הארץ ותמהו, שלא היה כמוהו מיום שנבראו שמים וארץ [פרקי דרבי אליעזר נא].
הצורך ברפואה נולד אפוא לראשונה על פי מדרש זה רק בחולי יעקב אבינו. ומחלק רבנו בחיי בין רפואה בידי שמים לרפואה בידי אדם. 'ורַפֹּא יְרַפֵּא' -הנאמר בפרשת משפטים, כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן הוא בירמיה [נא,ט] 'רִפִּ֤אנוּ אֶת־בָּבֶל֙ וְלֹ֣א נִרְפָּ֔תָה'. אבל בקב"ה, מצינו ברפה, והוא שכתוב 'רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה' [ירמיהו יז, יד], וכמו כן בתהלים [קמז,ג]: 'הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם', ובהושע [יד,ה] 'אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ'.ובשמות [טו,כו] 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ...'. והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח, והוא שיסבול הסם או המשקה המר. אבל רפואה של הקב"ה - בנחת, אין בה צער כלל, כי כדברי שלמה-המלך: 'בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ' [משלי י כב].
אחרים סוברים שמיעקב התחיל חולי של מיתה, אבל חולי רגיל כבר היה מימי אברהם, כפי שרואים אצל אבימלך, 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ'.
המילה חולה היא מלשון חיל ורעדה כמו וַתִּרְעַ֥שׁ הָאָ֖רֶץ וַתָּחֹ֑ל [ירמיה נא כט], וכן, 'מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב' [תהלים קיד ז]. יעקב-אבינו, אחד מארבעים ושמונה נביאים שקמו לישראל, חלה בחולי-לאומי, מחשש לעתיד העם שיקום מבניו. חולי-לאומי תקף גם את ירמיה-הנביא. אמר: 'אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה-לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּי שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה' [ירמיהו ד יט].
אומרים חז"ל, עד עכשיו הייתה שכינה עמו, עם יעקב. למרות שיעקב כבר שבע-עשרה שנה בגלות מצרים, עתה לפתע נסתלקה השכינה הימנו. מתי זה קרה? משקרא לבניו ואמר להם: 'ויִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' [מט,א]. משבקש לגלות את הקץ, נסתלקה הימנו השכינה [רש"י במקום].
וכי למה אחז ביעקב אבינו אותו חולי, אותם חיל ורעדה, אחרי טו"ב שנים, תרתי משמע, במצרים? אומרים חז"ל, יעקב אבינו ביקש בעצמו את החולי, כאמור בבראשית רבה [סה,ט], אמר יעקב: רבש"ע, אם אדם מת בלא חולי אינו מספיק לצוות את בניו. ואכן אומר המדרש תנחומא בפרשת וישלח [ח], שאברהם ויצחק לא ידעו יום מותם. יעקב , ידע גם ידע.
אמר פעם הפילוסוף והסופר הצרפתי, ז'אן-פול סארְטְר לתלמידו היהודי בני לוי, שבניגוד אלינו היכולים לתקן אולי מעט רק את ההווה, אתם היהודים מבטכם רחוק אל העתיד, אל האין-סוף. יעקב-אבינו צופה פני עתידו של עם-הנצח ההולך וקם מבניו במצרים. ודומה כי היה תמוה לולא היו אוחזים בו חיל ורעדה בהביטו אל נצח ישראל, כי לפחות שלשה נימוקים עיקריים ודאי גרמו לחוליו, לחיל שאחזתהו.
הראשון, הרי יעקב יודע כי ככתוב, עתה קרבו ימיו למות. אך בניגוד לאביו יצחק ולסבו אברהם שהעבירו את השרביט לבן אחד, עליו להעביר שרביט לשנים עשר בניו, לשנים עשר ראשי שבטים, כל אחד ויחודו וברכתו אשר ברך אותו ה'. אך זאת מתוך תפילה ומתוך תקווה שיפעלו יחדיו מתוך אחדות ודבקות ביעד האלוקי. חושש הוא אפוא, האמנם יעשו כל בניו נחת רוח לקב"ה, כולם ביחד וכל אחד לחוד. כל אחד עם ייחודו. יתר על כן, יודע יעקב היטב על שנאת האחים ולכן חשש שמא שנאה זו תבער מחדש אחר הליכתו לבית עולמו. וכדברי המדרש, בבראשית רבה [צ"ח,ג] - כינסם והזהירם שלא תהא מחלוקת ביניהם. דומה הדבר לתחושת כל העומד בראש צוות פיתוח, בנייה וכיו"ב, הדואג ליכולת כל אחד מאנשי הצוות בתחום התמחותו, אך לא פחות מכך להרמוניה שתשהה בין כל אנשי הצוות בדרכם ליעד. על אחת כמה וכמה כשנאלץ הוא להעדר לתקופת מה או להעביר את השרביט אליהם.
החשש השני שהביאו לחיל ורעדה היה, האם אמנם ידבקו כל בניו במטרה, באמונה בא-ל אחד, כאבותיהם, או שמא חלילה אחד מבניו אינו מאמין, או עתיד הוא לפרוש מדרך האבות. ובלשון הגמרא: שמא חס ושלום יש במיטתו פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואביו יצחק שיצא ממנו עשו.והחשש עצום, שהרי נמצאים הם בגלות, בארץ גזירה, בה הטומאה והעבודה זרה ירדו לתהומות, לחמישים שערי טומאה. וכי כיצד לא יסחף ולו אחד מהם בטומאות מצרים.
על החשש השני ענו לו בניו פה אחד 'שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקינוּ, ה' אֶחָד'. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב-אבינו ואמר: 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'. כך הוא במסכת פסחים [נו.].
אך כאמור סביר שהיה ליעקב גם חשש שלישי. הוא לא חשש רק לפגם במיטתו, באחד מבניו שיסטה מדרך ה', ולא רק לפגם באחדות ישראל, אלא גם בהתנתקות ישראל מארץ ישראל, ולכן בקשתו האחרונה היא להיקבר בארץ ישראל ולשם כך פונה לבנו יוסף, השליט על מצרים, בבקשה: 'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם' [בראשית מז,כט]. אומר המדרש, אמר יעקב: הקב"ה אמר לי, 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ' [בראשית כח,יג], אם אתה שוכב עליה, הרי היא שלך. ואם לאו, אינה שלך. לכן, כדי שלא ירצו ישראל לשבת במצרים ישיבת קבע, במקום קבורת יעקב, ביקש שיישאוהו ויקברוהו בארץ-ישראל. דומה כי מהחשש הראשון, של העדר אחדות בעם, חוסר אחדות בין השבטים, חולי זה נותר ביעקב אבינו עד יום מותו. חולי שלדאבון לב נותר כמחלה כרונית בעמנו.
בשורש חולי זה של העדר אחדות, שכה הטריד את יעקב אבינו, ראוי לציין, כי בהפרש של יובל שנים בדיוק היו לנו שתי מלחמות, שלשתיהן קדם רף גבוה של מחלוקת, פילוג ושיסוע, בין חלקי העם. מחלוקות אלה גרמו הן לפרוץ מלחמת יום-הכיפורים והן לפרוץ מלחמת התקומה. הראשונה, מחלוקת עקב התרחשותה ערב בחירות לכנסת, והשנייה, מחלוקת עקב ניסיון הרפורמה המשפטית. בשתיהן, עם פריצתן, חזרו הכל לאחדות מדהימה ונלחמו כתף אל כתף. יום לפני שנפל בק"מ ה 101 בכביש סואץ-קהיר, ברגע של הפוגה, כתב על כך חברי משה יחיאל כהן, הי"ד, על גבי גלויה צה"לית מתוך הטנק, וכך שאל: 'מה קורה לאחדות שלפתע שבה ופורחת בשעת צרה לאומה?' וענה בדברי הגות מצמררים ועמוקים, כדלקמן:
העובר בימים אלה ברחוב תוהה מה קרה לעם הזה? מה מקורה של אחדות בשעת צרה? איפה האינטרסים של אתמול? אלא כדי להבין את שורשה של תופעה זו עלינו להיזכר במאמר חז"ל: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הריצה אחרי חיי הרגע, אחרי הגשמיות, היא היוצרת את המסך שבין אדם לחברו [וממילא בין אדם למקום], הכול על רקע אינטרסים, רצונות וכבוד. כל זה בימים כתיקונם, בימים בהם אין האדם מתמודד עם בעיות נצח ורץ אחרי חושיו ורצונותיו, אני ואין מבלעדי עוד. אבל בימים של סכנה לכלל ישראל, בימים אלו מתעורר האדם מהדמיון האופף אותו, וכל המחיצות המפרידות נעלמות, כי עומד הוא מול שאלות חיים. כמאמר חז"ל "ושוב יום אחד לפני מיתתך". ולכאורה מה בכך שיחשוב על יום מותו? אלא שכל הדברים הגשמיים הם בני חלוף, וברגע של אמת מול הנצח, הרי אין מקום לדברים רגעיים.
בימי 'הרת עולם' אלו, בימי דין אלו (המשך יום הכיפורים), כשמאות ממיטב בנינו לא ישובו לבתיהם, עלינו לנסות להבין שזה חסרון בנו, כמאמר חז"ל: "אחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה". כשהלכומאות מאתנו, עלינו לבדוק את חסרוננו. כנראה ששנאת החינם שבנו לא נמחתה ביום הכיפורים, התפללנו וכו' אולם אחדות לבבות לא הייתה בנו, וזיכוך זה נעשה לדאבוננו בימים אלו. וסיים את הגלויה במילות צוואה: עלינו לדעת להרבות אהבת ישראל, ובעזרת אחדות העם נזכה לביאת משיח צדקנו, אמן.
הסרת המחיצות המפלגות בין חלקי העם, חזינו בגדול בשנתיים האחרונות, ואין ספק שזה קרה וקורה בשל היכולת להפריד בין עיקר לטפל, וגימוד חשיבות החומריות והתקרבות הנפש היהודית לבוראה. היינו לתוכן הפסוק של 'שמע ישראל' שאמרו הבנים סביב מיטת אביהם יעקב. 'שמע ישראל' שאמרו עולי הגרדום, שאמרו הנספים שנהרגו ושנטבחו בשואת אירופה, שהיום בעת כתיבת שורות אלה הוא 'יום הקדיש הכללי' לעילוי נשמותיהם. 'שמע ישראל' שאמרו חטופים במנהרות החמאס ולוחמים במהלך מלחמת התקומה. וכשישראל מיוחדים ומאוחדים, אומרים חז"ל, שמו של הקב"ה מתייחד בעולם. כי אחדות ישראל היא תנאי לגילוי אחדות ה' יתברך.
'שמע ישראל', אומר הספרי, בשעה שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים - אזי, ה' אחד [ספרי דברים לא]. ובאופן חד יותר נאמר במכילתא דרבי ישמעאל: אם אתם עדי, אני א-ל, ואם אין אתם עדי, כביכול איני א-ל. הא בהא תליא. אחדות השם באה לידי ביטוי באחדות ישראל, המוסרים נפשם על קידוש השם, כי בכך מבטאים ישראל את ייעודו של העולם כולו ויעודו של עם ישראל המגלים את יחודו ואת אורו של ה' בעולם הארצי.
כאמור בזכריה: 'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' [יד ט]. כשישראל מתוקנים ומאוחדים, גם שמו של ה' מתגלה בשלמות. אחדות ישראל ואחדות ה' אלה, אומר מרן הרב קוק בעין-איה, הן התיקון האמיתי בכך שלא יהיו נקודות בודדות נפרדות, כי אם סדר קווים מסודר, 'לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלַ͏ִם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וקוה [וְקָו] יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם' [זכריה א,טז]... היינו, קישור כל המעשים לקראת התכלית המרוממת, כתפילתנו: 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם' , שהוא יסוד השלום הכללי, שהוא הכלי המחזיק ברכה, מכוון לכוס של ברכה.עכ"ל. ולוואי, כפי שנאמר השבת, בסיום קריאת ספר בראשית, חזק חזק ונתחזק במידה נעלה זו.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל