בלונדון של המאה ה-19, המושג "ג'נטלמן" היה חזות הכול. כדי להיחשב לאדם ראוי, היית צריך לשלוט באמנות הנימוס: לדעת בדיוק באיזו זווית להסיר את הכובע, איך להחזיק את הכפית בתה, ואיזה קשר עניבה מתאים לארוחת הערב. אדם יכול היה להיחשב למצטיין חברתי רק כי הוא מעולם לא חרג מהפרוטוקול. אבל מתחת לכפפות הלבנות, אנגליה הוויקטוריאנית הייתה מקום אכזרי. בזמן שהג'נטלמנים הקפידו על נימוסי שולחן, ילדים בני שמונה עבדו 12 שעות ביממה במכרות פחם בתנאים תת-אנושיים. עבורנו, הנימוס הזה נראה היום כמו הצגה צבועה. איך אפשר להתרגש מגינונים כשבמרחק שני רחובות משם אנשים נרמסים? אבל עבורם, הגינונים אמרו משהו. הם באמת האמינו שהם אנשים נעלים, פשוט כי הם לא שברו אף כלל של טקס.
הנבואה שפותחת את ספר ישעיהו מבקשת לפוצץ בועה דומה. הנביא מותח ביקורת קשה על העם, משווה אותם לסדום ועמורה, ומכריז שה' לא ישמע לתפילותיהם. הדבר המעניין הוא, שמתוך הרמזים בנבואה אפשר להסיק שהעם חושבים שהם די צדיקים. זה ניכר שבני יהודה מקריבים הרבה מאוד קרבנות במקדש, שהם מקיימים את השבתות והחגים, ומתפללים לה'. את הבטחון העצמי הזה ישעיהו מרסק בשאלה אחת: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" (ישעיהו א', יא) - מי בכלל צריך את הקרבנות שלכם?
הרב יובל שרלו מדגיש הרבה, שתפקיד הנביא הוא לומר את מה שלא מובן מאליו. להפוך את נקודת המבט. הרבה פעמים הנביא יגיד את הדבר המפתיע, לא רק מעשית, אלא גם דתית. לעם יש תפיסה בראש מה זה 'צדיק', מה זו 'הקפדה הלכתית', מה היא 'עבודת ה'. אבל הנביא מכריז - כל זה לא שווה לי. אתם רוצים לדעת מה אני באמת רוצה? "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א', יז). תעשו משפט צדק. תגנו על החלש מפני אלו שמתעמרים בו. תריבו את הריב של האלמנות. הסיפור הוא לא קרבנות ותפילות, והאמת היא, שהנביא אפילו לא מבקש פה שיעשו חסד - מספיק משפט. מספיק שיעשו צדק.
גם לנו יש תמונה בראש מיהו 'דוס'. לרוב זה יהיה מי שמדקדק בהלכות, קובע עתים לתורה, ומתפלל ברצינות ובמניין. אבל מה נביא היה אומר לנו אם הוא היה מגיע? אולי הוא היה נעמד בבני ברק, ומטיח שדקדוקי ההלכה ופלפול בתורה הם פספוס הנקודה, כשהם באים יחד עם השתמטות מהחובה המוסרית הפשוטה של עזרה לאחיך, בלי לשמוע את זעקות היתומים והאלמנות. לפי ישעיהו, דתיות שמסירה את עצמה מהעול של הציבור, היא דתיות של "רמוס חצריי".
אבל לדפוק על החזה של אחרים זה קל, וישעיהו קורא לנו להביט פנימה: אל תוך החברה שלנו. אצלנו, שירות צבאי ומעורבות חברתית הם כבר מזמן ה"מובן מאליו", אבל גם הם יכולים להיות הגינונים הוויקטוריאניים שלנו. אנחנו יכולים להיות בחוד החנית, לשרת במילואים ולהחזיק בתפקידי מפתח, ובכל זאת להחמיץ את הקריאה. כמה קל לנו לשלם באיחור לנערים שעובדים אצלנו, לעגל שעות אצל המעסיק, ולרשום את הוצאות הדלק בטיול המשפחתי כ"הוצאה מוכרת". כמה קל לנו לפספס את האנשים החלשים בחברה, שאין להם משרה נוצצת או שכל מבריק.
כשאין נביא הכול זה רק ספקולציות. אין לאף אחד יכולת לקבוע מה הנביא באמת היה אומר. אם הייתה לנו יכולת כזו, לא היינו צריכים נביאים. אבל, נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד.), וחלק מללמוד ספר ישעיהו זה לנסות לחשוב מה ישעיהו היה אומר לי, לקהילה שלי, לחברה שלי. מה אצלנו לא מובן מאליו, ואיפה אנחנו יכולים להשתפר.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים עד ישעיהו י"ז.