צמד המילים "הפרעת קשב" הפך למטבע הלשון השחוק ביותר בשפה העברית וגם ולפתרון הקסם שמסביר כל קושי, כל תזזיתיות וכל חוסר שקט.
צחי גלצר, פסיכולוג חינוכי, מדריך ומנהל מרכז "משפחה בקשב" המלווה את ישיבת חיצים באיתמר, שוחח עם ערוץ 7 בועידת "הפרעה טובה" וביקש להיכנס לעומק התופעה ולהבין אותה באופן שונה מהמקובל.
הועידה של ישיבת חיצים וערוץ 7, צוללת אל האתגרים וההזדמנויות שעומדים בפני צעירים שמתמודדים עם הפרעות קשב ומביאה לבמה את המשימה החינוכית להעניק לצעירים חוויות של הצלחה שישפיעו על המשך חייהם.
אחת הטענות המרכזיות והמרתקות שהעלה גלצר בראיון נוגעת לטשטוש הגבולות שבין הפרעה אורגנית לבין מה שהוא מכנה "הפרעת קשב תרבותית".
לדבריו, "אנו חיים בעידן שבו הסביבה עצמה מייצרת סימפטומים המדמים הפרעת קשב, גם אצל מי שאינו סובל ממנה מבחינה נוירולוגית. המציאות של שפע אינסופי, גירויים ויזואליים מהירים וחוסר יכולת להשתהות, מעצבת מחדש את המוח האנושי ואת דפוסי ההתנהגות שלנו ושל ילדינו.
הפרעת קשב היא באמת החשוד המיידי היום לכל דבר, וכולם אוהבים להגיד, יש לילד הפרעת קשב, קחו ריטלין. אבל האמת מורכבת יותר", הוא מסביר. "בדור שלנו, דור שפע, יש לחשיפה מוגברת למסכים, הרגלי תזונה ושינה. אנחנו בהצפה חושית. כשיש כזה שפע, יש קושי בקבלת החלטות. יש קושי בדחיית סיפוקים. אנחנו לא עובדים על שרירי היגיעה שלנו, היכולת להתאמץ, היכולת לעבוד בשביל הדברים".
הוא מתאר מצב שבו הטכנולוגיה והקצב המהיר פוגעים ביכולות הבסיסיות ביותר של האדם, שפעם נחשבו למובנות מאליהן. הוא מצביע על הטלפון החכם כדוגמה מובהקת להסחת דעת תמידית שאינה קשורה בהכרח לבעיה מוחית מולדת. "הטלפון קופץ. כמה פעמים אדם פותח את הטלפון שלו בשעה אחת? זאת הפרעת קשב או לא?", הוא שואל רטורית. המסקנה המתבקשת היא שתהליך האבחון חייב להיות רגיש ומדויק, כזה שיודע לנטרל את רעשי הרקע התרבותיים ולזקק את האמת הקלינית. "התפקיד שלנו, קודם כל, ובתוך אבחון מעמיק וגם בתהליכי טיפול, הוא לראות לעומק שזה באמת הפרעת קשב נוירולוגית, ולא משהו התפתחותי שכולנו היום בתוך הפרעת קשב קולקטיבית".
כשצוללים אל עולם האבחון, גלצר מבקש לנפץ את המיתוס שלפיו מדובר בשאלה בינארית של "יש או אין". בעיניו, אבחון שמתמצה בשורה תחתונה של מתן תרופה הוא אבחון חסר, שלעיתים עשוי לפספס את התמונה הגדולה. הוא מציג מושג שהוא מכנה "מפת תפקודי קשב" - ראייה הוליסטית של הילד על כל רבדיו. גישה זו מאפשרת לנסח פרופיל ייחודי לכל ילד.
הנקודה המשמעותית ביותר להורים היושבים בבית ומנסים להתמודד עם האתגרים היומיומיים טמונה בשינוי הפרספקטיבה ביחס למהות ההפרעה. גלצר מציע הגדרה מחודשת: לא מחלה, אלא עיכוב. "חשוב להגיד שהפרעת קשב היא לא מחלה, היא עיכוב התפתחותי", הוא קובע. "ואם היא עיכוב התפתחותי - היא כזו שניתנת להתפתחות". כדי להמחיש את הנקודה הזו, הוא משתמש במשל "מבחן הקורנפלקס" - דוגמה ציורית שכל הורה יכול להזדהות עמה, הממחישה את הפער בין הציפייה שלנו מהילד לבין היכולת האמיתית שלו ברגע נתון.
הסיטואציה שהוא מתאר מוכרת עד כאב: בוקר לחוץ, שבע וחצי, כולם ממהרים, והילד הבכור בן העשר שופך את קערת הקורנפלקס על הרצפה ועל אחיו הקטן. התגובה האינסטינקטיבית של רוב ההורים היא כעס, אכזבה ותסכול - רגשות הנובעים מהפער שבין גילו הכרונולוגי של הילד (10) לבין המעשה ה"ילדותי". אולם גלצר מציע ניסוי מחשבתי: מה אם אותו ילד בדיוק היה בן שנתיים וחצי? "איזה רגשות יעלו באותו הורה עבור על הילד?", הוא שואל. "כנראה רגשות יותר ממותנים, או אפילו חיוביים, יותר אמפתיה, יותר קבלה". ההבנה שהילד עם הפרעת הקשב מתפקד, באספקטים מסוימים של ויסות ושליטה עצמית, כילד צעיר יותר מגילו הכרונולוגי, היא המפתח לשינוי היחס ההורי. "אני מבין שאני לא יכול לשפוט את הילד עם הפרעת הקשב על בסיס הגיל הכרונולוגי שלו, אלא על בסיס הגיל ההתפתחותי שלו. אם אני מבין את זה כהורה, אני מבין שהתפקיד שלי הוא להיות זה שיעזור לו להתפתח, צריך להיות סוכן השינוי בחיים שלו".
לסיום, גלצר קושר את כל הקצוות הללו לחשיבותה של המסגרת החינוכית. הטיפול בילד אינו מסתיים בבית או בקליניקה, אלא דורש משולש הדוק של הורים, ילד וצוות חינוכי, הדוברים שפה משותפת.
הוא משבח את המודל של ישיבת חיצים באיתמר, המדגימה כיצד סביבה מיטיבה יכולה לשנות חיים. "התפקיד שלנו בעבודה היא לייצר סביבה מיטיבה - לייצר שפה משותפת לילד, להורים ולצוות החינוכי - כזאת שרואה את הכוחות שלו".
זה לא עוד יום פתוח - זו הזדמנות לפתוח דף חדש - לחצו כאן.