היוצרת שרון רוטר, המנהלת האמנותית של פסטיבל 'צבעים של שירה', מספרת בראיון לערוץ 7 על הפסטיבל המיוחד שהתקיים בפעם החמישית ויעניק במה ליצירות אמנות פרינג' נשית.
רוטר מציינת בדבריה את החסר הקיים בישראל בקול אמנותי נשי המיועד להופעה בפני נשים. "בגלל ההגבלה הזו הקול שלהן לא נשמע לעומת הקול הגברי שכיום הוא נפוץ מאוד במוסיקה. לנו אין את המקום שלנו. כאמנית אין לי את המקום להביע את הקול המקורי שלי".
מניסיונה מספרת רוטר כי כאשר היא מוזמנת להופעה בפני תלמידות אולפנה היא מתבקשת לשיר שירים של ישי ריבו ולא שירים שלה עצמה, וזאת מאחר ויצירתה האמנותית אינה מוכרת. הרצון לפתוח בימות לנשים הוביל להקמתו של הפסטיבל האמנותי הרב תחומי לנשים שיוצרות לנשים, "גם לחיבורים, של חרדית עם חילונית או חוזרת בתשובה, חיבורים שמאחדים את העם. זו מהות הפסטיבל".
על המונח פרינג' עצמו מגדירה רוטר ואומרת כי מדובר באמנות שוליים שאינה ממוסחרת, אמנות שנוצרה למן האמנות, למען הבעת קול, "אמנות שהיא המהות שלנו, חלק מהתרבות שלנו שהיא דבר מאוד חשוב עבור מדינה. מבחינתי כאישה שומרת מצוות זה החיבור שלי לעבודת ה' בדרך אחרת, בקול אחר שהוא לפעמים מעל השכל ומעל התודעה. האמירה הזו מאוד חשובה מבחינתי והיא כמעט לא קיימת במגדר הנשי. זה משהו מאוד מרומם".
"זה שוליים מכיוון שזה לא פופולרי, ובגלל שזה לא פופולרי אין תקציבים, ובגלל שאין תקציבים זה לא קורה", מנתחת רוטר את הסיבה לכך שאכן מדובר באמנות פרינג'. "כשאני באה לאמנית תיאטרון מאוד מוכרת מהמגזר הדתי או החרדי, היא אומרת לי שהיא כבר לא עושה הצגות שאין להם תוכן חינוכי, הצגות שהיא תוכל למכור, זה מה שגורם לכך שהאמנות הזו לא נוצרת וזה מאוד מאוד חבל". לעומת זאת, אומרת רוטר, בצד הגברי האמנות הזו פורחת מאוד. כעת היא רואה לעצמה יעד וחזון לתת מקום אמנותי שכזה גם לנשים.
"זו השנה החמישית שאנחנו מקיימות את הפסטיבל הזה עם גלריית 'המקלט', שמנהלת את כל הדבר הזה ובלעדיה זה לא היה יכול לקרות", אומרת רוטר ומדגישה את תרומתה הייחודית של ד"ר נועה כהן להקמתו ולקיומו של הפסטיבל "היא עושה לילות כימים כדי להרים את הדבר הזה. בכל השיטוטים שלי לא מצאתי מי שתהיה שותפה שתלך איתי על המיזם המטורף והייחודי הזה", היא מספרת.
בהתיחס למאבק הציבורי סביב קיומה ומקומה בישראל של אמנות מגדרית, אמנות נשים עבור נשים, אומרת רוטר כי מדובר בדיון ארוך על כסף ציבורי ומרחב ציבורי. "כרגע אנחנו לא נתמכות בכסף ציבורי, ולכן אנחנו יכולות לקנות את האולם ולעשות מה שאנחנו רוצות. המטרה שלי היא כן להיתמך גם כי מגיע לנו וגם כי טוב למדינת ישראל שהאמנות הזו תהיה בחוץ, כמו שיש לאחרים, לערבים, לבדואים, לפרוגרסיבים. גם לנו מגיע הנתח שלנו שכרגע לא מתבטא במציאות".
למלינים נגד עצם ההפרדה בין גברים לנשים משיבה רוטר ומזכירה כי מעגלי גברים ומעגלי נשים הם אירוע מקובל וידוע, אלא ש"ברגע שיש כיסוי ראש שם נוצרת בעיה...". בדבריה מזכירה רוטר את המאבק המשפטי שניהלה יחד עם דינדין אביב סביב הסוגיה הזו, מאבק בו ניצחו השתיים בפשרה שאיפשרה קיומה של הופעה בהפרדה בתקציב ציבורי.
"גם הפסטיבל הזה יהיה בהפרדה. אנחנו לא עומדים פה עם מאבטחים, אנחנו פשוט מפרסמות שזה לנשים. זה מה שחל עלינו וזהו. זה העניין", היא אומרת ומעירה כי ברמה האישית היא הולכת להופעות מעורבות, אך ברור לה שקשה להביא קהל נשי להופעות של נשים. "הן לא מבינות מה הן הולכות לראות, ולכן במקביל לקידום היוצרות אני רוצה לחשוף קהל לאמנות אחרת, וכל מי שיוצאת מפה יוצאת באורות והמילה שאני שומעת הכי הרבה היא 'גאולה'".
על אף תחושת השליחות שהיא מדברת עליה, מקפידה רוטר שלא להגדיר את עצמה כמי שמבקשת לחנך את הדור, מה שנשמע באוזניה כמתנשא. "יש לזה הרבה הרבה כוח של אחדות בין מגזרים של שפה שמדברת מעל ההפרדה והפוליטיקה . יש באמנות כוח, ואנחנו יכולים לראות את זה במופעים של ישי ריבו ושולי רנד".
ועד לרגע העלאת הפסטיבל, מודה רוטר, היא גם מתרגשת אבל גם חווה כאב ראש לא מבוטל סביב מה שהיא מגדירה כ"המון סבל". "עד שמגיעים לרגע הזה שיש בו המון הנאה יש הרבה סבל, אבל אני חושבת שזו דרכם של אומנים. אני מקווה שבערוב ימיי אגיע לרמה שתהיה שם רק הנאה, אבל בסוף זה שווה את זה".