כשנעלמה הצוללת "דקר” בדרכה לארץ, עוד למדתי בישיבת „מרכז הרב” בירושלים, וראיתי שאומרים תהילים. שאלתי בתמימותי: "האם לא כתוב שמתענים על ספינה המיטרפת בים?” אמרו לי, במבט תמה על עצם השאלה: "אצלנו נהוג לומר תהילים”.
כלומד צעיר פתחתי משנה וגמרא במסכת "תענית” (יט א; כב ב), עיינתי בפוסקים, וראיתי שאין חולק על תענית כזאת. בפעם הראשונה בחיי גיליתי, להפתעתי, את הפער העמוק בין התורה וההלכה לבין "מה שנהוג”.
אחרי שנים הבנתי שתעניות על בצורת והיעדר גשמים הן הלכות של "תורת ארץ ישראל”, הארץ הקטנה בין ים למדבר, וכך מפורש בהלכה (אורח חיים סימן תקע”ה). בארצות הגלות בטלו למעשה התעניות על הגשמים, ונשארו רק תעניות החורבן, שנמצאות בלב "תורת הגלויות”.
כך הבנתי גם את "לומדי התורה”, ש"מלחמת מצוה” של „עזרת ישראל מיד צר” לא באמת כתובה בליבם, ואפילו "לא תעמוד על דם רעך” לא ממש מחייב אותם להתכונן ולהציל, למרבה הכאב והצער. התורה שהם לומדים היא "תורת גלות”, צה”ל הוא "כור היתוך ציוני” מסוכן לנוער "חרדי”, ועל מדינת ישראל אפילו אין אומרים "תפילה לשלום המדינה”, בניגוד גמור לכל פריץ השולט בארצות הגויים, שיהודים מתפללים לשלומו בכל שבת.
אבל לומדי תורה באמת, שגם משרתים בצה”ל במסירות נפש כמצווה מן התורה, מדוע גם הם מתפללים בכל יום, שלוש פעמים, שה’ ישוב ויקבץ אותנו לארצנו, כאשר הנס המופלא של קיבוץ גלויות מתנהל לנגד עינינו כבר יותר ממאה שנה? מדוע בכל שבת גם הם אומרים "שתעלנו בשמחה לארצנו”?
לפעמים, כאשר אני שואל על כך, עונים לי שמתכוונים לאחינו הרבים שעדיין לא עלו לארץ. ואז אני שואל: למה לא נתפלל ביושר ונאמר: "יהי רצון מלפניך ה’... שתעלה את כל אחינו בשמחה לארצנו”, כמו שאני אומר כבר שנים רבות? לרוב מסתכלים עליי בתימהון, ולפעמים עונים לי: "כך נהוג”, כלומר, כך כתוב בסידורים שחוברו ונתקבעו בגלויות.
בדקתי בהלכה ומצאתי בהלכות תענית (אורח חיים סימן תקס”ה) על מי שאינו צם, גם אם אסור לו לצום, שאסור לו לומר בתפילתו "עננו ה’ עננו ביום צום תעניתנו”, כי "דובר שקרים לא ייכון לנגד עיניי” (תהילים קא, ז), ולא יועיל לו כלל שאחרים צמים. רש”י אף כתב בשם הגאונים שיחיד לא יאמר "עננו” בתפילת שחרית בתענית, שמא יצטרך לאכול ויימצא שקרן בתפילתו. לכן כתבתי ואף פרסמתי בספרי "מחביון תורתך, מתורת ארץ ישראל”, שאסור לומר שום שקר בתפילה. אבל ציבור לומדי התורה המשרתים בצה”ל ממשיך להתפלל כאילו כולנו בגלות, חס ושלום, כי "כך נהוג”, ו"מי שמשנה מה שכתוב בסידורים”, שנתקדשו מבבל, מאשכנז, מספרד ומשאר קהילות הגלות, חשוד כרפורמי, חס וחלילה.
ראש ישיבה חשוב, זצ”ל, בירושלים וידיד יקר, הזמין אותי פעם, באמצעות עוזרו, לשיחה עם תלמידי הישיבה בסעודה חגיגית בליל יום ירושלים. לא ראיתיו זמן רב, וכאשר נכנסתי בירכתי בקול רם, בשם ובמלכות: "ברוך אתה ה’... שהחיינו”. בבהלה אמר ראש הישיבה לתלמידיו: "תביאו לו מהר מהשולחן אפרסק חדש”. אמרתי לו: "חביבה ראייתך בעיניי, לפחות כמו אפרסק חדש”.
אחר כך סיפרתי לתלמידים איך זיכה אותי ה’ להילחם לשחרור ירושלים בששת הימים, ואיך זכיתי לעמוד על הר הבית בעת שחרורו, ואיך גם הבנתי מיד היכן היה בית המקדש. גם כשכולם רצו לשם, לא עליתי במדרגות כיפת הסלע, משום "מורא מקדש”. אפילו במעמד החגיגי של חטיבת הצנחנים עם דגלים ורבנים חשובים, בסוף המלחמה, נשארתי בין העצים בהר הבית ולא עליתי, והשאירו איתי חבר טוב אחד שישמור עליי, כי לא יכולתי לעלות אל מקום המקדש.
פעם אירחנו בעפרה שני רבנים ראשיים לישראל, ובפתח בית הכנסת בירכנו בהתרגשות, בשם ובמלכות: "ברוך אתה ה’... שחלק מכבודו ומחוכמתו ליראיו”. אחד מהם מלמל בתדהמה: "ברכה לבטלה, ברכה לבטלה”, כנראה משום שלא החשיב לא את חוכמתו ולא את הכבוד שזכה בו כרב ראשי כראויים לברכה. כמה פעמים בחיי נתקלתי בתדהמה זו כשבירכתי ברכה זו בפגישה עם רבנים ראשיים וחשובים.
כששאלתי את מו”ר הרב צבי יהודה קוק זצ”ל על ברכת "שהחיינו” בפגישה מרגשת עם מי שלא ראיתי זמן רב, ענה לי בפשטות הלכתית: "שמח, מברך. אינו שמח, אינו מברך”.
במלחמת לבנון הראשונה הצטרפתי לקבוצת רבנים מישיבות הסדר, וביניהם אותו ראש ישיבה חשוב מירושלים, שנסעו לבקר תלמידים לוחמים בבקעת הלבנון. כאשר ירדנו מירושלים ליריחו ראיתי את ים המלח, אחרי זמן שלא ראיתיו, ובירכתי בשם ובמלכות: "ברוך אתה ה’... עושה מעשה בראשית”. לא שמעתי עוד מישהו שבירך. כשהגענו לגבול וראינו מקרוב את החרמון שאלתי: מהו הדין, האם לברך? אמרו לי: "מה זה שונה מכל ההרים האחרים שראינו?” שוב בירכתי בשקט.
כאשר חזרנו מהמפגשים המרגשים ומהשיחות היפות עם התלמידים הלוחמים בבקעת הלבנון, ביקשו מהנהג לעצור ליד מפל החצבאני כדי לרדת ולראות. לראשונה ראיתי בעיניי את מפל החצבאני הרחב והיפה. שאלתי בקול רם: "עכשיו, מהו הדין, האם לברך?” ענה לי ראש הישיבה החשוב והיקר: "אם אתה תברך, אנחנו נענה אמן”. בירכתי בקול, בשם ובמלכות: "ברוך אתה ה’... עושה מעשה בראשית”, וכולם ענו "אמן”.
תלמידת חכמים חשובה אמרה לי: "אולי על הרי האלפים אפשר לברך”. אמרתי לה: "חז”ל לא טסו מעל האלפים ולא טיפסו להימליה. הברכות נקבעו על נופי ארץ ישראל”.
תלמיד חבר ורב יקר סיפר לי על טיול משפחתי בכנרת, כשהייתה מלאה, והוא אמר למשפחתו: "כאן, הרב יואל היה מברך”. כאשר ביקרתי פעם ברמת הגולן הלכתי לטייל עם הרב יוסי בדיחי, שהיה משמש את הרב צבי יהודה זצ”ל בחוליו, והגענו לנחל זוויתן. כאשר עמדנו על שפת הנחל וראינו את המראה המופלא מלמעלה בירכתי בשם ובמלכות. הרב בדיחי הזדעזע ורעד, ועל כל הסבר שלי לא חדל מלומר: „חשש ברכה לבטלה, אני חייב לשאול את הרב צבי יהודה”. כעבור שבועיים נפגשנו בירושלים, ושאלתי: "מה אמר הרב צבי יהודה?” ענה לי בשמו: "פשיטא לברך. מה השאלה?!”