על שלחן השבת בביתנו ממתין לאחינעם זר פרחים מקסים. קיבלתי אותו מארבע נשים צעירות ולא מוכרות שנכנסו ללשכתי בכנסת והציגו עצמן כ"נשות המילואימניקים".
הן ביקשו שאצטלם עם הזר, אביע מילות הערכה לנשות המילואימניקים באשר הן, ואז אמסור אותו לאחת כזו.
החלק הראשון היה לא רק קל, אלא אפילו הזדמנות פז עבורי. בטח ביום האחרון של השנה האזרחית, כשעיתון נפוץ מכתיר את "המילואימניק" כ"איש השנה", ולי דווקא נראה שהכתר הזה מגיע יותר.... לרעייתו, אשת בריתו, שמאפשרת לו לצאת שוב ושוב לשליחות הזו, ונשארת בעורף כשהיא נושאת על שכמה את כל עול המשפחה, ללא מדים ודרגות, ללא כותרות ושבחים, בשקיפות מוחלטת, ועוד משתדלת לתפקד גם בעבודה, ולעשות זאת עם חיוך על הפנים, ועם יכולת לתמוך גם בו וגם בילדים, כשברקע כל הזמן עננת-הדאגה. לי אין שום ספק שכל אחת מהן היא "אשת השנה", "אשת חיל" של האומה כולה.
החלק השני של בקשתן היה יותר מאתגר: למי אמסור את הזר? לעטרת? לאחינעם? לדסי? לאמונה? ברגע הנתון ההוא, כשהזר המקסים בזרועותי, ספרתי בראשי 4 נשות מילואימניקים רק במשפחה המצומצמת שלנו. כולן נושאות בעול הכבד הזה, ולכולן מגיע הרבה יותר מאשר זר אחד, והרבה יותר מסבתא כמוני, שבקושי מצליחה להגיע לתמוך. כמובן, לא הצלחתי להביא את הזר לאף אחת מהן, אבל הנחתי אותו בארגטל על השלחן בסלון, ממתין לאחינעם שתגיע לשבת.
בפעם האחרונה שספרנו את ימי המילואים המשפחתיים שלנו - גרדנו את ה 3,000 (כולל כמובן עזה, סוריה, ולבנון). מי כמוני מודעת לקושי ולעומס העצום המוטל עליהם, ועליהן, ולחובה הלאומית להקל על העומס הזה. נראה שאין חולק לגבי הצורך האקוטי הזה, המחלוקת כולה עוסקת בשאלה מה הצעדים הנכונים להביא לכך. זה מה שאמרתי לנשות המילואימניקים בלשכתי, כשביקשו לקבוע פגישה "על סעיפי החוק". הפתרון האמתי - אמרתי להן - אינו טמון בסעיפים.
יש לי, ולנו, מחלוקת עמוקה וכאובה עם הציבור החרדי, והיא לא מתחילה משאלת הגיוס לצה"ל, אלא משאלת היחס האמוני למדינה, ולהבנה מהי תורה. אבל המחלוקת הערכית העמוקה הזו אינה שונה ממחלוקות ערכיות עמוקות שיש לי ולנו עם ציבורים אחרים בעם שלנו. האם נכון לקרוע את העם ולצאת למלחמה בתוכנו בגלל מחלוקות כאלה? או שנכון יותר לחפש את הדרך לחיבורים במקום להרחיב את הקרעים? לי נראה שאת התשובה העצובה כבר למדנו על בשרנו. אין לי שום ענין להילחם בחרדים, יש לי ענין שהם ילחמו יחד אתי נגד אויבינו.
אין לנו זמן, גם לא משאבים, למלחמות מיותרות. יש לנו מלחמה אחת, רב-זירתית ומאיימת ברמה קיומית, שחייבים לנצח בה. כנציגת הציבור שהשקיע כל כך הרבה במלחמה, לא רק ימי מילואים אלא גם הרבה ימי לוויות, ניחומים, וליווי פצועים, חובה עלי לשאול לא איך לנצח את החרדים, אלא איך לגרום להם לתת כתף לנצחון ישראל. התשובה לכך אינה טמונה בסעיפי החוק, אלא - כמו בכל חיבור בין שני צדדים - בהסרת חסמים אצל שניהם, ובתיווך (או שידוך) טוב:
את החסם בצה"ל צריך להסיר באימוץ המלצות דו"ח ועדת שקדי (הועדה המקצועית שמינה שר הבטחון הקודם, יואב גלנט), ובתמצית: אם רוצים חרדים בצבא - חובה להתאים את הדי-אן-איי של הצבא - לחרדים. אפשר להסתפק, כמובן, גם במסגרות מיוחדות לחרדים שיבטיחו להם זאת, ולא יצפו מהם להסתגל לתנאי-שירות הסותרים את ההלכה.
את זה צריך לעשות לא "בערך" ולא ב"כאילו", אלא בפקודות מותאמות ומחייבות. (לצערי, הציבור הציוני-דתי, באהבתו ומסירותו העצומה למדינה, לימד את צה"ל לאורך עשרות שנים שאפשר "לעגל פינות" ואף לזלזל בדרישות-המינימום ההלכתיות שלנו. הנוהג הגרוע הזה, שכל רבנינו, גם הליברלים ביותר, זועקים עליו, יהיה חייב להיפסק). אם יש תיקון שצריך להכניס לחוק - זה התיקון.
את החסם בציבור החרדי חייבים להסיר ראשי הציבור שלו, או לפחות נציגיהם בכנסת, שברגע שיצביעו בעד החוק , יורידו למעשה את ה"ווטו", שהיום מונע מצעירים חרדים רבים להגיע לצה"ל. לנו בציונות הדתית יש, כמובן, קושי ערכי עצום עם עצם העיקרון המוביל של החוק, לפיו לומדי תורה פטורים מגיוס. בעינינו, העקרון הזה הוא עלבון עצום לתורה, ומכיון שחוק משקף לא רק פרקטיקה אלא גם ערכים, נצטרך לדרוש גם את התיקון הזה, ולהבהיר בלשון החוק שמדובר בדחיית שירות ולא בפטור משירות. אבל המטרה הזו: שראשי הציבור החרדי, או נציגיו בכנסת, מסירים במו ידיהם את ה"ווטו" ומאפשרים תנועה של צעירים חרדים לצה"ל - היא הדרך לפרוץ את הסכר, ועל כן היא היעד.
מה שנשאר אחרי הסרת החסמים הללו זה בעיקר תיווך, או שידוך, מוצלח: מאמץ אמתי, מקצועי, ושיטתי להביא באמת ציבור גדול של חרדים לשירות בצה"ל. אני מאמינה שזה צו השעה, ושזה גם אפשרי. כמובן, בשביל זה צריך כמה שפחות עוינות, כמה שיותר אהבה והערכה, וגם כמה שיותר התאמות. למשל: לא בטוח שנכון לדרוש מהציבור החרדי, מיד ובשלב הראשון, שהיקף המתגייסים לקרבי יהיה זהה לממוצע הארצי. הרי כולנו יודעים שיש הבדל משמעותי בנתון הזה בין מתגייסי הציונות הדתית והפריפריה, לבין מתגייסי גוש דן. אז למה לחייב את החרדים על ההתחלה בנתון המחמיר, במקום במקל?
ולמה לא לגייס רבים מהם דווקא לתפקידים טכנולוגים, למשל, ועל הדרך להכשיר אותם בתחום זה גם לטובת החיים האזרחיים? מהספר "כח אדם בצה"ל", שיצא אך לאחרונה, עולה דווקא צורך עצום בכח אדם בתחום הזה, בו "חלה עליה משמעותית מ 900 תקנים לכ 1,600" ו"צה"ל נדרש להכשיר כ 35%-60%" מהחיילים לתחום הזה ו"מתקשה יותר ויותר בהזנת מערך זה" - כך לשון הספר, שזכה לברכתו וחתימתו של ראש אכ"א.
אז למה לא לשלוח רבים מהם למערך הזה, הנחוץ כל כך והזועק כל כך לכח אדם? וזו רק דוגמית, הספר - המקצועי, שנכתב במנותק מהמתרחש בכנסת, אבל משקף את מה שמתרחש באמת באגף כח האדם בצה"ל - רווי בדוגמאות כאלה. צריך רק להרים קצת את הראש מעל הקמפיינים, כדי לראות את המציאות ולפעול בהתאם אליה.
"כל-אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר-דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם" - "לא היה לו לומר אלא "איש אשר כברכתו ברך אותו", מה תלמוד לומר "ברך אותם" - שואל רש"י, ומשיב עפ"י מדרש תנחומא: "לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותה של אילה, יכול שלא כללן כולם בכל הברכות? - תלמוד לומר: "ברך אותם".
ברגעי חייו האחרונים של יעקב אבינו, שחווה על בשרו עד כמה קל ונורא לקרוע קרע בין אחים, הוא מבקש שעל אף ההבדלים הברורים בין שבטי ישראל השונים, וגם אם יש בהם כאלה שהוא-עצמו מתקשה לברכם - בסופו של דבר, יחולו על כולם יחד הברכות כולן, ובראשן ברכת האחדות- היותם אחים בני משפחה אחת, שבטים שונים של עם אחד.
יעקב אבינו לא מת, וברכתו ממשיכה להנחות אותנו. היא חייבת להדהד באזנינו חזק יותר מכל הקמפיינים המבקשים לייצר קרעים בתוכנו.