מרים סמואל, סופרת ויוצרת סדרת הספרים "נשים נסתרות בתנ"ך", החלה את דרכה הרוחנית כבר בילדותה.
כשהייתה בת חמש, שאלה את אביה על אמו של אברהם אבינו - שאלה שנותרה ללא תשובה ברורה, אך הותירה חותם עמוק בלבה. "אני תמיד חושבת על מי שלא כתוב, שלא כותבים עליו אבל בטוח הוא נמצא", היא משתפת בראיון באולפן ערוץ 7.
הסדרה שכתבה כוללת עד כה חמישה ספרים, המתמקדים בנשים תנ"כיות נשכחות או עלומות, ומעמיקה במדרשים ובפרשנויות שונות כדי לשפוך אור על עולמן.
בין הדמויות שהותירו עליה רושם עמוק נמצאת "הנערה מארץ ישראל", שלדבריה, "עשתה כל כך טוב ולא יודעים מה קרה לה. האם היא נשארה משרתת? האם חזרה הביתה?".
אחת הדמויות הבולטות בספריה היא רצפה בת איה, פילגש של שאול המלך, אשר בניה נהרגו ולא נקברו. סמואל מתארת את גבורתה: "היא עולה על ההר, חצי שנה, יושבת ומסלקת את החיות הרעות שרוצות לאכול את הגופות, בלי להגיד מילה, עד שדוד שומע על זה, ומביא אותם לקבורה".
במהלך השיחה, סמואל מבהירה שהיא אינה מונעת מאג'נדה פמיניסטית אלא מבקשת להאיר את מקומן של הנשים כפי שהן מופיעות במסורת היהודית. "אני לא פמיניסטית. זו חלוקה צודקת בין שני המינים", היא מסבירה, אך מדגישה את חשיבותן של הדמויות הנשיות במארג התנ"כי: "הן לא מאחורי, אלא יחד עם האיש שלהן, או אם לא היה להן איש - במעשיהן, בפועלן, הן מגדילות את כל הנשים כולן".
ההשפעה של ספריה נמשכת גם מחוץ למדפי הספרים. לטענתה, היא מקבלת פניות תכופות מהורים המתייעצים איתה לגבי שמות לבנותיהם, על בסיס הדמויות שכתבה עליהן: "לפחות שלוש פעמים בשבוע אנשים מתקשרים אליי ושואלים אותי אם אפשר לקרוא לבת שלהם ככה וככה. זה תמיד מרגש אותי מאוד שזה ממשיך לחיות".
לדבריה, כל נערה יכולה למצוא את עצמה בתוך הסיפורים הללו - בין אם נושאת שם תנ"כי או לא. הספרים, היא מאמינה, מהווים תשתית ללימוד, חקר והזדהות עם נשות העבר שהיו שותפות מלאות לסיפורו של עם ישראל.