הפעולה האמריקאית בסוף השבוע בוונצואלה איננה אירוע נקודתי אלא רעידת אדמה גיאופוליטית. חטיפתו של ניקולס מדורו, מאסר בני משפחתו והעברתם לארצות הברית אינם רק סיומו של משטר עברייני בדרום אמריקה.
זהו מסר חד וברור לכל משטר שבנה את כוחו על ההנחה שהמרחק הגיאוגרפי, הריבונות והכאוס הבינלאומי מספקים לו חסינות. עבור איראן, זו אינה אזהרה תיאורטית אלא פגיעה ישירה במודל ההישרדות שלה.
במשך שנים איראן טיפחה בריתות עם משטרים מוחלשים אך עוינים למערב. ונצואלה הייתה הדוגמה המובהקת ביותר. מדינה עשירה במשאבים וענייה במשילות, מוכנה לשמש פלטפורמה לעקיפת סנקציות, לפעילות מודיעינית, למימון אפור ולבניית עומק אסטרטגי הרחק מהמזרח התיכון. דרך ונצואלה איראן הוכיחה לעצמה ולעולם שהיא לא מבודדת, שהיא גלובלית, שהיא בלתי ניתנת לחניקה. הבוקר, האשליה הזו קרסה.
עבור ההנהגה בטהרן, נפילת מדורו איננה אובדן של בעל ברית בלבד. היא קריסת מיתוס. מיתוס שלפיו המערב איבד את הרצון להפעיל כוח. מיתוס שלפיו סנקציות הן התקרה העליונה של התגובה. מיתוס שלפיו מי שמחזיק באזרחים כבני ערובה ובבריתות עם משטרים קיצוניים נמצא מחוץ להישג יד. הפעולה האמריקאית שברה את המיתוסים הללו לא בנאום ולא בהצהרה אלא במעשה.
כאשר משטר המקושר ישירות לאיראן מופל כך, מתבהר שכל שרשרת ההגנה האיראנית בנויה על חול. אין חסינות גיאוגרפית. אין חסינות פוליטית. ואין חסינות אישית. כל מי שבטהרן בנה את ביטחונו על ההנחה שהעולם החופשי לא יסתכן בהתערבות נאלץ כעת לחשב מסלול מחדש.
בתוך ההקשר הזה מקבלים דבריו של הנשיא טראמפ השבוע משמעות חדשה לחלוטין. האיום הפומבי שלפיו אם הנהגת איראן תירה במפגינים ארצות הברית תתערב לסייע לאזרחים נשמע בתחילה לרבים כהצהרה חריגה ואף פרובוקטיבית. לאחר הבוקר, הוא הפך לאיום אמין. ההבדל בין רטוריקה להרתעה נמדד ביכולת להוכיח נכונות לפעול. הבוקר הוכחה הנכונות הזו.
וזוהי נקודת המפנה הקריטית בזירה הפנימית האיראנית. משטרים מסוגה של איראן שורדים לא רק בכוח הנשק אלא בכוח הפחד. פחד של האזרחים לצאת לרחובות. פחד של דרגי הביניים לפקפק. פחד של כוחות הביטחון מהיום שאחרי. כאשר מתברר שיש מחיר אישי ויש אפשרות ממשית להתערבות חיצונית, הפחד מתחיל להחליף צד.
איראן נמצאת מזה שנים במצב של תסיסה אזרחית מתמשכת. גלי מחאה חוזרים ונשנים, בעיקר של צעירים ונשים, שוחקים בעקביות את הלגיטימציה של המשטר. עד כה הדיכוי האלים הצליח משום שהמפגינים ידעו שהם לבד. שהעולם יגנה, יזדעזע וימשיך הלאה. הבוקר נוצר סדק עמוק בהנחה הזו.
כאשר אזרח איראני רואה בעל ברית מרכזי של משטרו נופל בבת אחת, וכאשר הוא שומע איום אמריקאי ברור שמגובה במעשה, מתרחש שינוי תודעתי עמוק. התקווה חוזרת. והתקווה, בהיסטוריה של משטרי דיכוי, היא האויב המסוכן ביותר.
במקביל, כוחות הביטחון האיראניים נקלעים לדילמה. כל ירי על מפגינים עלול להפוך לאירוע בינלאומי. כל פקודה עלולה להיות מתועדת, מנותחת ולהפוך לראיה אישית בעתיד. נאמנות עיוורת, שהייתה בעבר ביטוח, הופכת לסיכון. כך מתחילים תהליכי התפוררות פנימיים שאינם נראים מיד אך פועלים בעקביות.
משטרים טוטליטריים אינם נופלים ביום אחד. הם מתפוררים. תחילה אובדן ביטחון עצמי. לאחר מכן סדקים בנאמנות של דרגי ביניים. בהמשך קריסת הנרטיב. האירוע בוונצואלה מאיץ את כל השלבים הללו עבור איראן. הוא גם פוגע ביכולתה להציג את עצמה כמנהיגת מחנה אנטי מערבי מצליח. כאשר הבריתות נופלות, התעמולה מתרוקנת. כאשר בעלי ברית נעלמים, השותפים הבאים מתחילים להסס.
עבור ישראל, המשמעות ברורה. תפיסת האיום כרשת עולמית ולא כזירה מבודדת מקבלת חיזוק דרמטי. פגיעה בחוליה רחוקה משפיעה ישירות על המרכז. עבור העולם החופשי, זהו רגע של בהירות מוסרית. ערכים שאינם מגובים בכוח אינם שורדים. חופש שאינו מוגן בהרתעה מתפורר. ועבור סין ורוסיה, זהו תמרור אזהרה. המערב אינו משותק. קווים אדומים קיימים. ולעיתים הם נאכפים.
לטעמי, הפעולה הבוקר בוונצואלה היא הרבה מעבר להפלת משטר אחד. היא קריאת השכמה לאיראן ולכל משטר שבנה את עתידו על ההנחה שהעולם ויתר על עצמו. כאשר אמריקה פועלת כך, האפשרות לשינוי בטהרן חדלה להיות דמיונית. היא עדיין אינה ודאית, אך היא הפכה לאפשרית. ובהיסטוריה של משטרי דיכוי, זהו הרגע שבו הסוף מתחיל להופיע באופק.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר לניהול משברים