אירועי השיבושים בצמתים המרכזיים של יצרני החלב, הם איתות אזהרה עסקי מפני תחילתה של המפולת של החקלאות הישראלית כולה.
השיח הציבורי והכלכלי בישראל נשלט לאחרונה כמעט באופן בלעדי על ידי הבטחה שלא מתקיימת. על כך שהצרכן ישלם פחות. למרות כל הורדת המכסים, פתיחת היבוא, והורדת תקינה מלפני כ10 שנים המחירים לא רק שלא ירדו הם עלו. זאת, במקביל לפגיעה חמורה בחקלאות, בתעשיה ובחוסן הלאומי.
הגיע הזמן שמישהו יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי. המדינה מפסידה הכנסות ממיסים מפסידה חוסן, הצרכן משלם בסוף יותר ועדיין ממשיכים בנסיעה מהירה לעבר הקיר
הקריאה לפתיחה מלאה של השוק ליבוא מתוך חשיבה פשטנית שהסרת מכסים תציף את השוק בסחורה ותוריד מחירים היא רעיון שאין לו אחיזה במציאות.
ניתוח מעמיק חושף שהבעיה האמיתית אינה אצל החקלאי. הרפתן הישראלי הממוצע מפיק כ-12,000 ק"ג חלב לפרה בשנה, בעוד הממוצע באיחוד האירופי עומד על כ-8,120 ק"ג בלבד. הפער הזה מרשים במיוחד מול תנאי הפתיחה האובייקטיביים: 5.5 ימי עבודה בישראל לעומת 7 באיחוד האירופי ובכל זאת מצליחים לייצר 50% יותר תפוקה בפחות ימי עבודה. לכן הבעיה אינה ביצרן, אלא בתנאי השוק הבעייתיים שיוצרות ממשלות אירופה עם סבסודי ענק, המהווים כ-33% מהכנסת החקלאי האירופי. לכן כשפותחים את השוק ליבוא, מייבאים סבסוד ממשלתי זר שנועד לחסל את התחרות המקומית.
יוקר המחיה מוסבר, אם כך, על ידי המדינה. בעוד שמדינות ה-OECD ומדינות האיחוד האירופי מבינות שמזון הוא מוצר צריכה בסיסי ומחילות עליו מע"מ דיפרנציאלי מופחת של 3% עד 7% בלבד, מדינת ישראל מתייחסת למוצרי יסוד כאל מקור להעשרת הקופה הציבורית וגובה מע"מ מלא של 18% ויוצרת כך אבסורד כלכלי: המדינה, שמאשימה את החקלאים ביוקר המחיה, היא השותף השקט שגוזר את הקופון המשמעותי ביותר, עוד לפני שלוקחים בחשבון את עלויות המים והארנונה הגבוהות שמושתות על הייצור המקומי ואינן קיימות אצל המתחרים בחו"ל.
את תמונת המצב משלימה הריכוזיות הקמעונאית הקיצונית. שוק המזון בישראל נשלט על ידי דואופול של רשתות שיווק המחזיקות בנתח שוק של מעל 40%. במבנה שוק כזה, החלפת הייצור המקומי ביבוא אינה בשורה לצרכן, אלא מתנה לקמעונאים. ללא תחרות מרסנת של מוצר מקומי ("כחול-לבן"), הרשתות והיבואנים יוכלו לשלוט בהיצע ובמחיר ללא עוררין. הניסיון מלמד שהוזלת המכסים לא תתגלגל לצרכן, אלא תיבלע ברווחי הרשתות, בעוד הציבור יאבד את עצמאותו התזונתית.
מעבר לעיוות הכלכלי, ההסתמכות על יבוא יוצרת סיכון אסטרטגי חמור לביטחון המזון הלאומי. הלקח הזה נלמד בדרך הקשה במאי 2024, כאשר טורקיה הטילה אמברגו סחר על ישראל ועצרה לחלוטין את היצוא. באותו רגע, ענף הבנייה הישראלי, שהסתמך ב-45% על מלט טורקי, נכנס לסחרור מיידי. תרחיש דומה במזון מסוכן הרבה יותר: החלטה פוליטית של נשיא זר או שיבוש בנתיבי השיט, יכולים לרוקן את המדפים בישראל ממוצרי יסוד בתוך ימים. אנחנו "כלכלת אי", ולא יכולים להרשות לעצמנו להתנהג כאילו הגבולות שלנו פתוחים כמו באירופה.
לכן, ההחלטה על עתיד הייצור המקומי היא סוגיה של ניהול סיכונים לאומי. חקלאות היא תשתית קריטית, בדומה לחשמל ומים. במקום לפרק תעשיות מובילות ולעודד תלות מסוכנת, על המדינה לטפל בכשלי השוק האמיתיים: להפחית את המע"מ על מוצרי מזון לרמה האירופית, לפרק את הריכוזיות ברשתות השיווק, ולאמץ מודל המשלב התייעלות עם הגנה חכמה. רק שמירה על כושר ייצור עצמי תבטיח ביטחון תזונתי, יציבות מחירים ארוכת טווח וכלכלה שאינה תלויה בגחמות חיצוניות.
הכותב הוא יו"ר ובעל השליטה בקליל, ומתמודד על נשיאות התאחדות התעשיינים