קשה לחדש בסוגיית חוק הגיוס, כמעט הכל כבר נאמר. הכעס של אלה על המחשבה לפטור קבוצה בעת מלחמה, והטענות של אלו על תחילתו של תהליך.
רבים כבר החלו לדפדף הלאה כשמתחיל דיון או מאמר על חוק הגיוס. אבל מבט פנימי יותר על הוויכוח הפנימי בתוך הציונות הדתית סביב החוק יגלה קו שבר גדול בהרבה. שבר שחצה את גבולות המתח שבין ישיבת הר עציון להר המור ובין החרד"ל לליברל; קו שבר שיגדיר מחדש את גבולות המגזר, תפקידו ושרידותו במרחב הישראלי ובכלל.
גפני או יצחק עמית - זאת לא כותרת פופוליסטית, זו שאלת ההכרעה. בעשור וחצי האחרונים האירועים הפוליטיים הכתיבו את המציאות החברתית הפנים-מגזרית ולהפך. בנט, עם הישג 12 המנדטים, החזיר קהלים ציוניים-דתיים הביתה למפלגה ואז ריסק את המהלך עם הקמת ממשלת השינוי.
אל הוואקום הפוליטי-מגזרי הזה נכנס בצלאל סמוטריץ', שמייצג את הקצה החרד"לי - 2.5 מנדטים שלא היססו לקרוא למפלגה על שם כלל המגזר ולרוץ בבחירות עם בן גביר. השתיקה אז, סתימת האף והבחירה במפלגה, נבעו מטראומת בנט ומהרצון לשמור על המוסדות. יחד עם התהפוכות הפנים-מפלגתיות, יש שדאגו לבצר את מעמדו של "המחנה הלאומי-אמוני": שיתוף פעולה חרדי, ציוני-דתי וליכודיניקי.
מאז ה-07.10 סימן שאלה גדול מרחף מעל מפלגת הציונות הדתית במתכונתה היום ועל המחנה האמוני כולו. שאלת הגיוס רק מניחה ומנכיחה את הצורך להחליט.
אני רוצה להבהיר: אפשר להעריץ את צביקה מור ולסלוד עמוקות מאותם שקוראים לנו "אוכלי מוות". אפשר לדעת שבית המשפט העליון דורש גבולות, הגדרות חדשות ורפורמה משפטית עמוקה, אבל בו זמנית להתרחק ממי שמנצלים את הביקורת בשביל לזרוק אחריות על אי-העשייה שלהם. אפשר להבין שפרויקט החוות והכשרת היישובים הוא הציונות של 2026, אבל להוקיע ולפעול כנגד אירועי אלימות ולקיחת החוק לידיים שיוצאים מחלק מהמקומות האלו. אפשר לדעת שתקציבי המוסדות הציוניים-דתיים וההתיישבות הם הלב שלנו, אך להבין שהזנחה של ההתיישבות בגליל או של החינוך הממלכתי הן לא דרכנו.
בישיבת הרבנים שקיים סמוטריץ' לפני כמה שבועות, צוטט אחד מרבני המגזר בטענה שמה שאנחנו כאן עושים בשעות, "גדולי הדור" החרדים יצליחו בכמה דקות. האמירה הזו היא תמצית הטרגדיה. יש מי שוויתרו על ה"ציונות" ובחרו רק ב"דתיות". אם נרצה להצדיק את המשולש עליו גדלנו - ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל - נצטרך לבחור: מי השותף האמיתי לפרויקט הציוני-דתי? מי האח שאיתו רבים, ומי הטרמפיסט?
הבחירה במי שרואים בתורה ד' אמות של הלכה בלבד, הכניעה ותחושת הקטנות אל מול המגזר והתורה החרדית, יביאו את המדינה לחורבן ולסופו של הפרויקט הציוני. המוכנות לוותר בשם "שותפות המחנה האמוני" על כל ערך ציוני ודתי שנרמס שוב ושוב על ידי רבנים ועסקנים פוליטיים חרדים, מעידה על תהליך עצוב העובר על המגזר.
מי שלקחו את תורת ישראל ועיוותו אותה, מי שממשיכים לראות במדינת ישראל רק מקור מימון לפרויקט ההשתמטות הגדול ולתורה פנימית ולא ציונית - הם לא שותפים למפעל. הם טרמפיסטים, והם עלולים להוביל את כולנו לתאונה חזיתית.
הגיע הזמן שהציונות הדתית תפסיק להרגיש קטנה מול החרדיות, ותתחיל להרגיש גדולה מול האחריות הלאומית שלה. הפנים שלנו צריכות להיות מופנות אל קודש הקודשים של סג'עייה, אל השותפות הגורלית עם עם ישראל כולו, גם כשזה דורש מאיתנו לעמוד לבד מול ה"שותפים" הטבעיים לכאורה.
הכותב הוא יו"ר פורום המילואימניקים הדתי לאומי