במאה ה-15, סין הייתה המעצמה הגדולה והמתקדמת בעולם, בפער עצום. האדמירל ג'נג הֶה פיקד על "צי האוצר" - מאות ספינות ענק, חלקן גדולות פי חמישה מהספינות של קולומבוס, ששייטו עד לאפריקה והביאו עושר וידע. העולם היה בכף ידם. אבל אז, בשנת 1433, הקיסר החליט שמספיק. הוא קבע שסין היא "הממלכה התיכונה", מרכז העולם והתרבות, שהיא מושלמת כפי שהיא, ושכל מה שנמצא בחוץ הוא ברברי, טמא ולא מעניין. הקיסרים שרפו את הצי האדיר, אסרו על בניית ספינות עם יותר משני תרנים, וסגרו את הגבולות. הם בחרו להתכנס פנימה, אל תוך התרבות והמסורת שלהם, ולהתעלם מהעולם. התוצאה? בזמן שסין עצמה עיניים, אירופה יצאה לגלות את העולם. הטכנולוגיה התקדמה, המסחר פרח, וכשסין פקחה שוב את העיניים במאה ה-19, היא גילתה שהיא נשארה הרחק מאחור, חלשה ומוכנעת מול המערב.
מפתיע לגלות שישעיהו מקדיש כחמישית (!) מספרו לנבואות על הגויים, "נבואות המשא". מהאימפריות הגדולות בבל ומצרים, דרך עמי האזור מואב פלשת ודמשק, ועד מקומות כמו " אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפַיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ" (י"ח, א).
ישעיהו מפגין בקיאות מרשימה בגאוגרפיה של האזור (משא מואב בפרק ט"ו מלא בשמות המדויקים של הערים המואביות) ובשפתו (כ"א, יב). הוא כואב את כאבם ("לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק", ט"ו, ה), והוא אפילו שוחה בתרבות שלהם: כשהוא מזכיר את " לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ" ומפלצות הים (כ"ז, א), הוא משתמש במונחים מהמיתולוגיה של עמי האזור.
מעבר להיכרות מעמיקה, בנבואות המשא של ישעיהו משתקפת תפיסה דתית שרואה בגיאו-פוליטיקה, במאבקים בין האימפריות ובבריתות האזוריות שנרקמות, חלק מהתכנית האלוקית שמתממשת דרך ההיסטוריה. הפורענות הקשה שישעיהו מנבא לרוב העמים, היא חלק מההכנה ליום ה' המתקרב. החורבן, הטלטלה, ואפילו ביטויים קשים כמו: "אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף--לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה" (י"ג, ט), כל אלה הם צעד בדרך לחזון עתידי שבו העמים יעבדו את ה'. חילופי שלטון בבבל? הקבינט המצרי מקבל החלטות שגויות? אסטרטגיה אשורית של הגליה ועקירה המונית של העמים שהם כובשים? כל אלה הם חתיכה מהפאזל, שסופו "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (י"ט, כד).
כשהקב"ה שואל בתחילת הספר "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ" (ו', ח) ובוחר בישעיהו, הוא בוחר באדם שמביא איתו היכרות עם גאו-פוליטיקה, עם מהדורות החדשות בשפות זרות ועם התרבות הנוכרית. דווקא הנביא שיודע לצעוק "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים" פנימה, הוא אותו נביא שיודע לנהל שיחה עולמית החוצה. הוא מלמד אותנו שאי אפשר להיות "אור לגויים" בלי להכיר אותם, ויותר מזה, אי אפשר לנבא פורענות לגויים, אם אתה לא מכיר את הגויים, את שפתם ואת תרבותם. אם אתה לא רואה את מעשי ה' בתככים הפוליטיים ובאסטרטגיות הביטחון בעולם. אם אתה לא תופס את העמים גם כחלק מהפיתרון ולא רק כחלק מהבעיה. רק ככה אפשר לקרב את החזון: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ב', ג).
חלק ממה שלימוד ספר ישעיהו יכול לחולל בנו הוא דיוק של היחס לעמים. הוא מזמין אותנו לחשוב על תפיסה דתית שלא מפחדת להכיר את התרבות המערבית והאזורית, שיודעת לזהות את העיוותים שלהן דווקא מתוך היכרות, ולא שוכחת את התפקיד של כולן בתכנית האלוקית. הרב יעקב מדן נוהג להגיד שלדעתו ראוי לקרוא חדשות לפני התפילה כדי לדעת על מה להתפלל, ומישעיהו אפשר ללמוד איך תפילת מנחה נראית אחרי שמבינים שהכותרות בטוויטר הן חלק מהזירה האלוהית, ושלדעת אנגלית יכול להיות חלק מעבודת ה'.
ההיסטוריה מלמדת שאומה ששורפת את ספינותיה ושוקעת בניתוק, סופה להתנוון. ישעיהו מלמד שהדרך ל"יום ה'" עוברת דרך ההבנה שהעולם כולו - על הפוליטיקה והתרבות שבו - הוא חלק מהסיפור שלנו.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מישעיהו י"ח ועד ישעיהו ל"א.