דמותו של הרב ליאו די, שפרצה לתודעה הציבורית בנסיבות הטראגיות והכואבות ביותר עם הירצחן של אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה הי"ד בפיגוע בבקעת הירדן, הפכה במרוצת הזמן לסמל של עמידה איתנה, אמונה ובעיקר - בחירה בחיים.
שנתיים לאחר האסון מתארח הרב די באולפן ערוץ 7 לרגל יציאתו לאור של ספרו החדש "שבע פנים לריפוי" ומבקש להעניק מניסיונו האישי כלים להתמודדות עם השבר.
הוא מספר כי הטריגר לכתיבת הספר נבע דווקא מההבנה שהחיים שאחרי האובדן הם שדה מוקשים של זיכרונות וכאב. בתוך הכאוס הזה, הוא נזכר במנגנון מיוחד שלוסי ז"ל יצרה עוד בחייהם המשותפים, שנולד דווקא מתוך משבר קטן של זוגיות ושגרה.
די משחזר את הרגע ההוא. "לוסי ז"ל, שכשהיינו בדייט בתחילת הנישואים שלנו, הבינה שבעצם הדייט נפגע בגלל שהיא שאלה שאלה אחת: מה קרה לך? איך היה השבוע שלך?". השאלה התמימה הזו גררה אותו למונולוג של תלונות על העבודה והבוס, מה ששבר את האווירה הרומנטית.
הפתרון של לוסי היה פשוט: היא חילקה את החיים לשבע קטגוריות - משפחה, חברים, תפקיד (קריירה), פיננסים, כיף, אמונה וכושר. מאותו רגע, כל דייט שבועי הוקדש לסקירה של התחומים הללו. "זה שם את כל החיים באיזון", הוא מסביר. לימים, המבנה הזה שהותירה אחריה לוסי הפך למצפן שבאמצעותו הצליח די למפות את הטריגרים של הטראומה ולבנות מחדש את חייו.
אחד הנושאים הרגישים ביותר שבהם עוסק הספר הוא ההתנהלות מול אבלים, נושא שרבים נכשלים בו מתוך כוונה טובה. מתוך הניסיון הכואב של ה"שבעה", הרב די מזקק תובנות חדות לחברה הישראלית. לדבריו, המנחמים שמנסים להזדהות יתר על המידה, עלולים להכביד במקום להקל. ומה כן עובד? "מי שאומר אין מילים, זה מספיק וזה מצוין. זאת אומרת ש'אני מבין שזה קשה לך, אני לא יכול להסביר את זה, לבטא את זה, אבל אני איתך'".
גם הצעות עזרה כלליות כמו "תתקשר כשאתה זמין" נדחות על הסף כלא יעילות. האדם השרוי בטראומה אינו מסוגל לנהל את הסיוע לו הוא זקוק. לעומת זאת, "מי שאומר אני בא מחר בחמש בערב - זה עוזר הרבה. מי שבטראומה לא יכול לסדר את החיים שלו".
הספר, הכולל 30 פרקים, בנוי בצורה ייחודית שבה כל פרק נפתח בהנחה המוקדמת שהייתה לרב די, וממשיך בניפוץ שלה אל מול המציאות. הוא מתאר תהליך של גילוי עצמי שבו האינסטינקטים הראשוניים מתגלים כמוטעים.
הוא משתמש במטפורה של "שריר האמונה", מושג ששמע מידידו הרב אפרים גולדברג. כמו בחדר כושר, האימון נעשה בימים הרגילים כדי שברגעי המשבר השריר יהיה חזק דיו. "כל פעם שאנחנו אומרים ברוך השם, זה עוזר לנו בזמנים הקשים", הוא מסביר. הגישה הזו, שדורשת עבודה אקטיבית נגד תחושת הקורבנות, היא חוט השני העובר בשיטתו של די.
באופן טבעי, השיחה גולשת לפרק החדש והמשמח בחייו - נישואיו לעליזה. ההחלטה לחפש זוגיות שוב לא הייתה מובנת מאליה, אך היא נבעה מרגע של בדידות תהומית. "שבת אחת הייתי לבד בבית, שנה אחרי הפיגוע, והרגשתי כל כך עצוב, ששאלתי את עצמי למה - והבנתי שאני צריך להתחתן שוב. לא רציתי להיות לבד בבית בשבת", הוא משתף בגילוי לב. המסע למציאת אהבה שנייה כלל לא פחות מ-30 פגישות שידוכין, שסיפקו לו תובנות נוספות על החיים ועל התמודדות עם עבר.
באחת הפגישות הזכורות לו במיוחד, ישב די מול אישה גרושה שסיפרה לו שהיא בטיפול "בודהיסטי" המלמד לחיות רק את ההווה - ללא עבר וללא עתיד. הרב די, שזכר שיעור ששמע בשם הרבי מליובאוויטש, הציג בפניה תפיסה הפוכה ומטלטלת: "אין הווה, יש רק עבר ועתיד". הוא הסביר לה את הסכנה בתפיסת ה"כאן ועכשיו" עבור אנשים שחווים כאב: "אם יש לך כאב, ואת מאמינה שיש רק הווה, אז הכאב קיים בהווה - ונשאר קיים לעולם. אבל אם את מבינה שאין הווה, יש רק עבר ועתיד, אז אפשר לשים את עיקר הכאב בעבר, ולבחור לחיות את החיים שלך בעתיד". זוהי הפילוסופיה שמנחה אותו - הכאב קיים, הוא נזכר בו מדי יום, אך הוא בוחר לשים אותו בצד ולהתמקד בעשייה ובחיים שבעתיד.
הוא נזכר שבתחילה עליזה והוא פסלו את ההצעה. השדכניות התעקשו, והשאר היסטוריה. מה שכבש את ליבו של הרב די בפגישה הראשונה היה דווקא מה שלא נאמר בה. "עליזה לא שאלה שום דבר על העבר. דיברנו על עצמנו. זה היה מצוין".
הרב די יוצא חוצץ נגד תרבות האבל המערבית, אותה הוא מכנה "קורבנות מהוליווד". לדבריו, הסרטים הרגילו אותנו לחשוב שטרגדיה מחייבת שקיעה טוטאלית, לבוש שחורים ובכי אינסופי. הוא מציע פרספקטיבה אמונית ומפוכחת."אם אני הייתי נרצח בפיגוע ולא לוסי, הייתי יושב בשמיים ומתפלל שהיא תפסיק לבכות, ותמשיך ותהיה בשמחה". ההבנה הזו הובילה אותו למסקנה שהבכי המתמשך משרת את האבל עצמו ולא את הנשמה של הנפטר.
מסר הסיום שלו לציבור הישראלי הוא פשוט ונוקב. "אנחנו צריכים לחזור לשמונה באוקטובר. ביום שבו כל אחד שאל את עצמו איפה צריכים אותי. לכל אחד יש תפקיד וזו הדרך לריפוי ואחדות".